הציבור, שפן ניסיונות

שר האוצר, משה כחלון, רואה את הנתונים המוכיחים את כישלון תוכנית הדגל שלו וממשיך בכל זאת • גם יו"ר ההסתדרות, ניסנקורן, מבקש לשפר את אי השוויון באמצעות הנצחתו

שמחתי כששר האוצר, משה כחלון, נכנס לתפקידו. מהיכרותי איתו חשבתי שהוא עשוי להוביל שינויים מבורכים - הוא לא הגיע ממגדל השן ולא ינק סוציאליזם ולא מדקלם בכייניזם בסגנון "מגיע לי". הוא הוכיח גם לעצמו שהשוק עובד טוב יותר מכל פוליטיקאי - אם הפוליטיקאי משחרר אותו, במקום לתכנן אותו.

גם מנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, מדבר בדרך כלל בשפת השוק, במובן הטוב של המילה. בכלל מתברר ששוק הוא מקום טוב ללמוד ולהתחנך בו, לעיתים טוב יותר ממערכות חינוך העסוקות בלהצדיק את קיומן, גם על חשבון השוק האמיתי.

אבל כשמגיעים לשוק הדיור הכל משתבש שם באוצר. אידיאולוגיה אכן מעוורת עיני צדיקים, לא כל שכן את שאר בני האדם. אני בעד ניסוי וטעייה - זה פתרון לגמרי לא רע. לכן הייתי לגמרי מבין את האוצר לו היה מנסה את התוכנית "מחיר למשתכן" באופן מוגבל לתקופה מוגבלת ובוחן את תוצאותיה, גם אם על פניו היא תוכנית לא הגיונית.

אבל כחלון הימר על כל הקופה, וגם הנתונים הבעייתיים שהיא מולידה לא גורמים לו לחשוב פעם שנייה על התוכנית. השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני התחלות הבנייה לרבעון הראשון של 2018. מדובר בהתעצמות מגמה עצובה שהחלה ברבעון האחרון של 2016. שם עוד האוצר היה יכול לתרץ את הנתון, אם כי הוא היה מובהק. אך ב־2017 נרשמה ירידה של 14% בהתחלות הבנייה, ומהנתונים שהתפרסמו השבוע עולה שהירידה ברבעון הראשון של השנה הנוכחית התעצמה לכדי 30%. אם קודם לכן יכולנו להתווכח על מקור הטיפות, כעת ברור לגמרי שמדובר בגשם. לפני כשנה הגדרנו את התוכנית הזו כהכרזת מלחמה על השוק וכעת אנחנו סופרים פצועים.

הרצון לדהור קדימה עם התוכנית גובל באובססיה. שום נתון לא עוצר את האוצר מלממש את התוכנית הכושלת. זכאי הדיור משתתפים בהגרלות על דירות שאמורות להיבנות על קרקעות שאין עליהן אישור בנייה. הקבלנים חותמים עם המשרד על מסירת דירות בפרק זמן של שנתיים־שלוש אחרי קבלת אישורי הבנייה, אך עם הדיירים הם חותמים על מועד מאוחר יותר. כך שבממוצע ניתן לומר שהזוכים יראו את הדירה שלהם בעוד חמש־שש שנים.

בשוק האמיתי לא היו תופעות כאלה. משפחה זכאית לא היתה רוכשת דירה שהצפי לכניסה אליה הוא חמש־שש שנים. זו תקופה שבה המצב המשפחתי משתנה. יתרה מכך, מדובר בהתחייבות רכישה שתסבך רבים מהקונים עם מצב שהם כנראה לא מביאים בחשבון ברצינות - הם יעמדו במצב של תשלומי משכנתא במקביל לתשלומי שכירות. זהו המצב הקלאסי המכניס משפחות למצב של עוני. לכן בעוד שנים מעטות צפו לגל של איחוד משפחות - הילדים יחזרו לגור עם הוריהם, רק הפעם הם לא יבואו לבד.

צדק מעוות

יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, אמר השבוע בכנס אלי הורביץ לכלכלה ולחברה, כי "אם לא יימצא מנגנון לאזן את מצבם הלא שוויוני של הקשישים בישראל - ההסתדרות תצא למאבק. במדינת ישראל - לאף אחד לא אכפת. בישראל יש מגמת שיפור, אבל המצב עדיין גרוע מאוד".

לפני שנתייחס לטענות של ניסנקורן, ראוי לתהות מתי יו"ר מונופול העובדים המהווה את אחד המכשולים המשמעותיים לצמיחה במשק, הפך להיות שר הרווחה בישראל? הרי הוא לא מדבר על פנסיונרים של ההסתדרות, אלא על קשישים בכלל, והוא מאיים להפעיל את הכוחות הלא מבוטלים שלו במטרה לגרום לממשלה לעשות כרצונו. האם הוא דואג לפנסיונרים של חברת החשמל? לאלו של הנמלים? למי בדיוק?

נכון, אחד האתגרים החברתיים בישראל הוא הטיפול בקשישים. בישראל שיעור לא מבוטל של קשישים עולים, חלקם בשלהי הקריירה ולא צברו פנסיה מספקת. מנגנון הביטוח הלאומי לא מיטיב עימם, כי בניגוד לתפיסת ה"צדק" הרווחת, מעוותת ככל שתהיה, שלפיה לוקחים כסף מהעשירים כדי לתת למי שלא שפר עליו מזלו בתחום הכלכלי, המוסד מחלק את הכסף במידה שווה בין כלל הקשישים. גם קצבאות משלימות לא מצליחות להביא קשיש שאינו זכאי להכנסות נוספות, לחיות מהקצבאות בלבד.

האם המדינה בכלל יכולה להתמודד עם האתגר הזה בדרך של מתן קצבאות? התשובה הברורה היא - לא. גם לפי הערכות זעירות, מדובר ב־120 אלף קשישים הזכאים לגמלת סיעוד ותלויים בה במידה רבה, או במידה רבה מאוד. יותר מ־50 אלף נוספים זקוקים לגמלה זו, אך מאותרים כזקוקים לה במידה פחותה. הפער בין הגמלה המשולמת להם וסך הקצבאות לבין עלות חיים סבירה, הוא אלפי שקלים רבים. זה נכון שבמצב הנוכחי המדינה מספקת לא יותר מפתרונות אחסון לקשישים - במקרים רבים מדובר ברמה מבישה. גם תנאי האשפוז של כלל האוכלוסייה הם תנאים שאינם הולמים את רמת החיים של מרבית האוכלוסייה.

מקלות בכיסאות הגלגלים

הפתרון לבעיה אינו נקודתי והוא נכון לכל הבעיות החברתיות - קשישים, חולים ויתר האוכלוסיות הנזקקות. גם בלי לשנות את סדרי העדיפויות, המצב הולך ומשתפר עם הצמיחה במשק. גם בלי לשנות את שיעורי המס, סך הגבייה גדל ובמקרים רבים הוא יגדל עוד יותר אם המס יופחת. ובהתאמה, גם בלי לשנות את שיעורי התקציב המופנים לרווחה - תקציבם יגדל בהתאם לתוצר, כך שרמת החיים, גם של הקשישים, תגדל.

ניסנקורן וההסתדרות יכולים לתרום לכך רבות. השבוע נפגשתי עם יבואן גדול של מוצרי חשמל שסיפר על התלאות שהוא עובר בשנה האחרונה בנמל אשדוד. מכולות נערמות שם והחברה שלו מחויבת בקנסות על קצב העבודה של עובדי הנמל השובתים. כשהם לא שובתים באופן רשמי, הם עושים זאת באופן לא רשמי ומתעמרים בלקוחותיהם. זוהי רק דוגמה אחת למקלות שההסתדרות שמה בגלגלי הצמיחה במשק - שהם למעשה המקלות בכיסאות הגלגלים של הנכים והקשישים הנזקקים.

מדדי המאקרו מראים ההפך מהתמונה שאינטרסנטים מנסים לצייר, ולפיה אי השוויון בארץ גדל. מעבודת דוקטורט שפרסם לאחרונה אורן הלר מהביטוח הלאומי, עולה שגם במדד המקובל בעולם ל"גמישות שכר בין־דורית" - שהוא מדד בעייתי כשלעצמו, לא פחות ממדדים מקובלים אחרים - ישראל נמצאת במקום טוב יחסית לעולם. במדד בין 0 - מצב אידיאלי, ל־1 - אי שוויון מוחלט, ארה"ב זוכה לציון 0.47. איטליה ובריטניה זוכות לציון רע יותר וצרפת ויפן לציון טוב יותר, אך ישראל זוכה לציון טוב מכל אלה - 0.26. משמע: שיעור גבוה מבני ה־40 בארץ חיים כיום במצב הרבה יותר טוב מהוריהם.

די ברור שהקוראים בארץ לא מופתעים מהממצא, מכיוון שאלו הן עובדות חיינו. הבעיה כאן אינה חברתית, היא לא נוגעת בתפיסות מעוותות ואפליה, אלא בעובדה שהבעיה היא לא ב"גמישות השכר הבין־דורית", אלא בגמישות השוק, או בהיעדר גמישותו. בכך באמת ניסנקורן יכול לסייע, רק בכיוון ההפוך מדרכו.