כדורסל? אלופה מושלמת? זה כבר לא הסיפור

גולדן סטייט ווריורס היא סיפור כל כך טוב על ניהול, חזון וכוכבים שדווקא מסתדרים מצוין אחד עם השני, שהוא פשוט... משעמם.

אחרת איך אפשר להסביר שתוכנית הדגל של ESPN, ספורטסנטר, עדיין המוסד שקובע את סדר היום, מקדישה אחרי המשחק כמה דקות לאלופה כדי לצאת ידי חובה, ואז מייד עוברת לדבר על איפה לברון ג'יימס יחתום, נותנת לו יותר זמן מסך מלכוכבי האלופה יחד? שאת חגיגות האליפות הם קוטעים לדיווח שהם שמרו בכיס שבוע על פציעה ביד של לברון? שבאמצע מסיבת העיתונאים של המצטיין של הגמר, קווין דוראנט, הם חותכים לעיתונאית שלהם שחייבת להסביר עוד על היד שנפצעה לפני שבוע?

והסיפור של הווריורס לא רק משעמם. הוא גם לא רלוונטי ב־2018. כלומר, הוא רלוונטי על הפרקט, איפה שזוכים בתארים. אבל הוא לא לכל המסביב. שם, בתקשורת וברשתות החברתיות עוסקים בעיקר, שוב, בעתידו של ג'יימס ובדיווח המצוץ לגבי יד ימין שלו, מה שמזכיר למי שלא הבין עדיין מה ליגת האן.בי.אי, עם שותפותיה העסקיות בראשות ESPN, באמת מקדמת ומוכרת.

מה הוא באמת המוצר. מה באמת חשוב. לא הכדורסל. לא הקבוצות. שום סמלים. אלא פרצופים מסוימים של אינדיבידואלים ספציפיים. וככל שהם יותר מפורסמים, ומוכרים יותר מוצרים, ועם יותר עוקבים באינסטגרם, וככל שהבוקס־סקור שלהם מלא ביותר מספרים, ככה הם יותר "הסיפור". ככה הם יותר "ביצת הזהב". וככה צריך יותר לעבוד בשבילם.

הליגה תעבוד בשבילם, וביד אחת עם התקשורת תהנדס תהליכים ותנפח נרטיבים שמתעלמים ממי שניצח על הפרקט כדי להתמקד בשורה הסטטיסטית של בודדים. עיתונאים אפילו יעזרו לשחקן להסתיר פציעה, לכאורה. אבל גם הקבוצות שלהם עצמן יעבדו בשבילם, ישחקו כדורסל שהוא בעצם אחד־על־אחד במסווה של ספורט קבוצתי. בפלייאוף הזה ראינו יותר מהלכי בידוד אולי מאשר בכל פלייאוף אחר בתולדות הטלוויזיה בצבע.

אבל זה בסדר. זה יותר מבסדר. זו המטרה. זה מנפח את היחיד, מאדיר את השורה הסטטיסטית, מאריך את רשימת העוקבים, מעלה את טור ההכנסות, ובסוף גם מצדיק לשבור לעצמך את היד

באמצע סדרת גמר מעצבים על שחקן־משנה. שום מילת ביקורת לא נשמעה על כוכב־על שבחוסר אחריות כנראה שובר לעצמו את היד באמצע סדרת הגמר. למה? כי יש אשם אחר, איזה טמבל שגנב את ההצגה עם טעות אנוש. ובלי טריפל־דאבל. פחח. בלי טריפל־דאבל. איך הוא מעז.