איטליה וישראל: הווה, לא רק היסטוריה

יום הרפובליקה, שצוין אתמול באיטליה, יירשם בהיסטוריה של "ארץ המגף" כיום ההקמה של הממשלה המוזרה ביותר בתולדותיה. תנועת "חמשת הכוכבים" מהשמאל ו"הליגה הצפונית" מימין בחרו לשבת בקואליציה אחת, לא בזכות דמיון בהשקפות עולם (אין ביניהן דמיון כזה), אלא בשל תפיסתן האנטי־ממסדית והעובדה שלשום כוח פוליטי איטלקי אין רוב. האם שלילת הממסד תהפוך לדבק שיוביל את איטליה קדימה? ימים יגידו.

כך או אחרת, היחסים בין ישראל לאיטליה זוכים לעדנה. המדינה היהודית נתפסת באיטליה ככוח עולה, ותחומי שיתוף הפעולה בין שתי הארצות הולכים ומתרחבים. פרויקט צינור הגז מחופי ישראל לחופי איטליה עשוי להיות גולת הכותרת של הקשר המיוחד הזה. מעבר לממדים המרשימים - מדובר בצינור התת־הימי העמוק והארוך ביותר - אם ישראל תיתפס כספקית האנרגיה של איטליה, תהיה בכך סגירת מעגל היסטורית מדהימה.

צמיחת התנועה הלאומית האיטלקית, והצלחתה להביא להקמת איטליה המאוחדת ולשחרור מכובשים זרים, השפיעו רבות על הופעת הרעיון הציוני במאה ה־19. הריסורג'ימנטו, התעוררות הלאומיות האיטלקית, היתה מקור השראה עבור יהודים. ספרו החשוב של משה הס "רומי וירושלים", אשר הקדים את הרצל והניח תשתית מחשבתית לחזון הציוני, הצביע באופן ישיר על תחיית איטליה, כדוגמה ומופת עבור העם היהודי למוד הסבל של גלות ארוכה. יכולתם של האיטלקים להתאחד ולהשתחרר מעול זרים הרשימה מאוד את זאב ז'בוטינסקי. איטליה של השחרור הלאומי קבעה במידה רבה את יחסו לדרך הפעולה הרצויה עבור עם ישראל. מי שעתיד להיות מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית למד מן האיטלקים, והתנועה הציונית התברכה בפירותיו של הלימוד.

ראוי לציין שלהבדיל ממקומות אחרים באירופה, תנועת התחייה הלאומית באיטליה היתה נטולת מרכיב של שנאת זרים או גזענות. גם בכך יש בינינו דמיון, שהרי הציונות תמיד שאפה להיטיב עם העם היהודי ומעולם לא ביקשה לפגוע באחרים. הלאומיות המבורכת של שני העמים ינקה מאותו חזון חיובי של יצירה ובנייה, ולא מדחפים אפלים לשעבוד עמים אחרים. לא נשכח, עם זאת, שהטרגדיה הגדולה של שלילת הריבונות היהודית ושל אובדן המולדת נגרמה בידי הרומאים, אבותיהם הקדמונים של האיטלקים המודרניים. כמה סמלי שהניצחון היהודי, ההצלחה ההיסטורית לחדש את ימינו כקדם בארץ ישראל, צוין על ידי יהודי רומא באמצעות מעבר בשער טיטוס. הזכר לתבוסה היהודית הפך עדות אילמת לתחייה הגדולה ביותר בתולדות העמים.

המשבר שחווה איטליה עכשיונובע מחשש מפני אובדן הזהות הלאומית. פריחת התנועות האנטי־ממסדיות היא תגובה למגמה שביקשה להעביר מן העולם את חשיבות הלאומיות. כמה טבעי שתומכי הלאומיות האיטלקית נמנים עם תומכיה הגדולים של ישראל. נדמה שבימינו התהפכו היוצרות, וכעת דווקא האיטלקים יכולים ללמוד מהצלחת התנועה הציונית לבנות אומה משגשגת, שלא מתכוונת לוותר על ייחודה ועל זהותה הלאומית, גם כשהאופנות של המאה ה־21 מפתות אותנו לזנוח את מטען הלאומיות.