התפכחות: בסיס להסכמה לאומית

האם מאמר ההתפכחות של איתן כבל ב"הארץ", היה קול בודד או סנונית ראשונה? שמחתי לקרוא במאמרו של אמנון לורד, "הזרם המרכזי: התפכחות ב'עבודה'", על מסמך התפכחות של הזרם המרכזי במפלגת העבודה. יתכן שמסתמנת מגמה מעודדת.

המגמה הזאת היא הדבר המעניין והמרענן ביותר בשיח הפוליטי הישראלי, זה זמן רב. איני מסכים עם כל רעיונותיו וקביעותיו של כבל, אך מצאתי בהם היגיון וצדק רב, ומכל מקום, בסיס לשיג ושיח על תכנית לאומית משותפת.

הטרגדיה של מפלגת העבודה ושל השמאל הציוני בעשורים האחרונים, היא אובדן היצירתיות והדמיון שאפיינו את תנועת העבודה, ודבקות דתית משיחית בתכנית מדינית שנוסתה וכשלה, באסטרטגיה שאבד עליה כלח, ללא בחינה עצמית מחודשת. קביעתו של אהוד ברק - לאחר שהפלשתינים דחו על הסף את הצעתו למדינה עצמאית על בסיס גבולות ה־4 ביוני 1967, עם חילופי שטחים סמליים, כולל נסיגה ישראלית מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים והעיר העתיקה - ש"זו התכנית ואין בלתה", אומצה כאמת מוחלטת. אם אין בלתה, אין טעם לחפש או לחשוב; אפשר לדקלם ולהאשים מן האופוזיציה את ממשלת ישראל בקיפאון. אולם חוסר המעוף והדמיון, והדבקות השמרנית בתכנית כושלת, מנציחה את ישיבת השמאל באופוזיציה, וממנה היא תמשיך להאשים את הממשלה בקיפאון וחוזר חלילה.

השמאל הציוני דבק בשתי קונספציות כושלות. האחת היא קונספציית אוסלו - האמונה שאש"ף הוא פרטנר לשלום ולפשרה כלשהי. השניה היא קונספציית קמפ־דיוויד - הצעתו של ברק לנסיגה כוללת, ונטישת דרך הפשרה הטריטוריאלית וגבולות בני הגנה, שהייתה דרכה של מפלגת העבודה, ממלחמת ששת הימים ועד פסגת קמפ־דיוויד - דרך שרבין דבק בה, גם אחרי אוסלו, עד נשמת אפו האחרונה. על פי הקונספציה, מכיוון שאין פרטנר לפשרה טריטוריאלית, אין מנוס אלא להציע נסיגה מלאה.

כל מה שקרה מאז, הפריך את שתי הקונספציות. הן מופרכות מדי יום. הן מופרכות בנאומיו של אבו מאזן, השולל את עצם קיומו של עם יהודי, וממילא את זכותו למדינה. הן מופרכות באירועים על גבול עזה, שבהם תושבי רצועת עזה שישראל נסוגה ממנה עד גרגר החול האחרון ועקרה את כל יישוביה, מנסים לפלוש אליה בהמוניהם, כדי לממש את תביעת ה"שיבה", שמשמעותה - הטבעתה של ישראל במיליוני פלשתינים.

מאמרו של כבל ומסמך הזרם המרכזי, הם ההודאה הראשונה מאז אוסלו של דמויות בכירות ומרכזיות במפלגת העבודה, במה שכל בר דעת יודע - שהקונספציות הללו הוכחו כשגויות, ואין מנוס מחישוב מסלול מחדש. והוא אכן מנסה לחשב מסלול כזה; כיצד להתמודד עם האיום הדמוגרפי ולהימנע מסיפוח מיליוני פלשתינים, תוך שמירה על גבולות בני הגנה ועל גושי ההתיישבות. אלה העקרונות שראוי לבסס עליהם תכנית ישראלית ריאלית וציונית.