עזה, אנחנו והעולם: 5 הערות

1. מציתי השדות - ההיסטוריה של תקומת העם היהודי בארצו מלמדת שאדם המצית בזדון את שדותינו אינו "מפגין תמים", אלא מחבל הרוצה בהשמדתנו. לסיפור שעיקרו: אנחנו זורעים בעמל ויגע, והם מציתים/מחבלים/גונבים בשנאה - שהוא תמצית הסיפור הישראלי־ערבי, מלאו, באופן רשמי ומתועד, יותר משמונים שנה. ראשיתו בפרוץ המרד הערבי נגד שלטון המנדט (1936-1939), שכלל תקיפת מוסדות שלטון וצבא בריטיים, וכמובן תקיפות רצחניות ביישובים יהודיים. המשכו, ההבנה של הבריטים שאי אפשר להשאיר את יישובי היהודים ללא הגנה, הביא להקמת משטרת היישובים העבריים. מתברר שאז, גם בעיני הבריטים, הצתת שדות בפרט והצתה וחבלה בכלל נתפסו כפעולה מלחמתית.

היינו יוצאים מדי ערב למארבים בשדות המרוחקים, למנוע חבלות בקווי הטלפון ובפסי הרכבת, הצתות בשדות ובקו הנפט", סיפר יוסף מרגלית מקיבוץ שריד, מראשוני המגויסים לפלוגות השדה (הפו"ש). בחוברת להנצחת זכרו של ישראל סטרולוביץ', חבר שריד, נכתב: "בשעות הערב התקבלה ידיעה כי שדות השעורה של ג'ידה (כיום: רמת ישי) בוערים, וכי התור של שריד לצאת למארב". נתן אלתרמן כתב ב"זמר הפלוגות" לפלוגות מגיני השדות: "כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת, אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו".

2. התמימים שבנו - "רבבות האנשים שהתקרבו לגדר והתעמתו עם החיילים בידיים חשופות, באבנים ובצדקתם הנואשת, לא באו חמושים" - כך הגדיר רם כהן בתמצית, במדור זה, את הפורעים על הגבול בעזה. מהטמה גנדי ולצידו המונים לובשי לבן המבקשים לחיות את חייהם, ולא המון פרוע הצועק "מוות לישראל". עובדה - לגדר הם באו "רק" עם אבנים. אה, וגם עפיפונים. אז נכון, בזנבם בוערת אש להצית את שדות היהודים הזורעים בדמעה. אבל זה "רק" עפיפון, לא? גם העשן השחור שנאלצו לנשום היה פרי הצתת הצמיגים שלהם. גם הצתת מעבר כרם שלום, שגרמה נזק כבד לצינורות הגז והדלק, המשמשים את תושבי הרצועה. אבל למה לנו עובדות? הרי "שום אדם לא מגדל את ילדו כדי להקריבו למוות בבוא העת", נכתב במאמר, שנגרעה ממנו המילה "שאהיד". כהן דואב שליבנו גס ביחס לסבלו של האויב. שום מילה על צידה השני של ההומניות האלטרואיסטית: "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (תנחומא).

3. הצִיּוֹנִים השקטים - מתברר שעל אף צוק איתן וחרף המנהרות שנפערו והטילים שנשלחו ליישובי "העוטף" מאז ועד היום, משפחות צעירות רבות מבקשות לבוא ולחיות באזור. למועצה האזורית אשכול נוספו מאז כ־2,000 תושבים חדשים. לשער הנגב - כ־1,500 תושבים (316 משפחות). אלפי הצעירים הללו, וחברים רבים נוספים שהגיעו ליישובים האחרים, הם הציונים השקטים. באו ל"עוטף" כדי לקיים חיים קהילתיים ערכיים על אדמת ארץ ישראל. להוליד ילדים ולגדל אותם. לזרוע ולקצור. בליבם תקווה אחת: שבקרב שכניהם מעבר לגדר יגבר הכוח המבקש לקיים לעצמם חיים, על פני הכוח המבקש להרוס את חיינו.

4. בריטניה הגדולה - זו שלא התנגדה להחלטה במועצה לזכויות האדם של האו"ם, לחקור את הפעולות שביצעה ישראל נגד העזתים - היא אותה בריטניה שהעניקה פרס לטרור בסופו של המרד הערבי הגדול (הנזכר לעיל). בפליק־פלאק לאחור מהצהרת בלפור, פרסמה מדיניות חדשה ב"ספר הלבן", שכללה נסיגה מהתחייבותה להקמת בית לאומי לעם היהודי, וכצעד מעשי - הגבלות חמורות מיידיות לעליית יהודים לארץ. מי שמנעו הצלה מהיהודים הנרדפים בשנות ה־30 של המאה הקודמת, ידיהם טבולות בדם. נראה כי בריטניה לא למדה דבר.

5. 50 מ־62 הרוגי "יום פתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים" הם פעילי חמאס. בעולם, וגם בתוכנו, היו שהכריזו על יום אבל; כנראה השתגענו.