תקדים מסוכן: לא להעברת אבו דיס

אבו דיס היתה פעם חלק מ"תוכנית המסדרון", שנועד ליצור "מעבר בטוח" בריבונות פלשתינית בין אזור יריחו להר הבית. ממשלות ישראליות שלימים הסכימו לחלק את ירושלים התאהבו בתוכנית. הן הציגו את אבו דיס כ"ירושלים השנייה" וכ"בירת המדינה הפלשתינית העתידית"; התחליף ל"דבר האמיתי", שיישאר בידינו. יוסי ביילין ואבו מאזן השתעשעו ברעיון, במסמך ההבנות המפורסם שלהם, עוד לפני 20 שנה.

עכשיו מחיה ממשל טראמפ את התוכנית. הפלשתינים כבר הספיקו "לקבור" אותה. אבו מאזן כינה אותה "סטירת המאה", והבהיר "לא בבית ספרנו". בתוך זמן קצר אמור לעלות הנושא לדיון ציבורי גם אצלנו. ייאמר מייד: אין לנו סיבות טובות להתלהב מהרעיון; ההפך הוא הנכון.

אבו דיס, ש־90% ממנה נמצאים כיום בשליטה אזרחית פלשתינית כשטח B, ו־10% בירושלים כשטח ריבוני ישראלי, שוכנת במרחק 2.8 ק"מ בקו אווירי מהר הבית, בדיוק כמו כנסת ישראל. העברת האחריות המלאה עליה לפלשתינים, עלולה לייצר בתוך זמן קצר איום דומה לזה שנוצר, כשהעברנו את בית ג'אלה ובית לחם לשליטת הרשות הפלשתינית.

במשך שלוש שנים המטירו כנופיות טרור, שהתמקמו בבית ג'אלה, אש מקלעים ונשק קל על תושבי גילֹה, והפכו את חייהם לסיוט. אמנם איימנו אז ש"אם רק יעזו לירות כדור אחד לעברנו, אזי..." - אך אלה היו איומי רהב ריקים. בפועל, ידינו היו קשורות למחצה. לא יכולנו לפעול בבית ג'אלה כרצוננו. אבו דיס כ"בירת פלשתין" עלולה לייצר איום דומה. בטווח הנשק הקל והמקלעים - שמצויים בשפע הן בידי הרשות והן בידי מתנגדיה: חמאס וארגוני האופוזיציה - יימצאו העיר העתיקה, בית העלמין היהודי בהר הזיתים, עיר דוד ואפילו ימין משה. הנגישות המודיעינית והסיכולית - לאזור שיופקד בידי כוחות הביטחון הפלשתיני - תיפגע אף היא.

ויתור על שטח ריבוני ישראלי משטחי ירושלים, הגם שמדובר בשטח קצה, הוא תקדים מסוכן. ברקע מופרחים בלוני ניסוי אמריקניים נוספים. ידיעה שלא אושרה, אך גם לא הוכחשה בטון נמרץ מספיק, דיווחה ש"עסקת המאה" של טראמפ כוללת העברה לרש"פ של שכונות ערביות נוספות: עיסוויה, הנושקת לביה"ח הדסה הר הצופים ולאוניברסיטה העברית; ג'אבל מוכאבר, שבתיו נושקים לבתי היהודים בשכונת ארמון הנציב; ומחנה הפליטים שועפט, השוכן מול פסגת זאב על 40 אלף תושביה והכביש המוביל אליה.

את ירושלים, לא זו בלבד שצריך להוציא מ"משחקי המו"מ"; את ירושלים צריך לחזור ולבנות - את "גבעת המטוס" במרכזה, את עטרות בקצה הצפוני שלה, ואת שכונת הגשר בין ירושלים למעלה אדומים. בשכונות הערביות צריך להעמיק את האחיזה הישראלית, הן ברמה העירונית־מוניציפלית והן ברמה הביטחונית. ויתור עליהן יחזיר את ירושלים לשנות החלוקה הרעות. איננו רוצים לשוב לשם.