הקואליציות משתנות – וחמאס נשאר בחוץ

משרד החוץ המצרי טרח לפרסם מצוות אנשים מלומדה דברי גינוי לישראל. אבל מאחורי הקלעים התרחש כנראה הסיפור האמיתי - מאמץ מצרי לבלום את הטירוף ולעצור את מעגל האלימות שאליו מנסה חמאס לגרור את האזור כולו.

המצרים מעולם לא הסתירו דעתם על חמאס וגם על בעלי ברית - טורקיה וקטאר - שבהם הם רואים משום אויב, ואף איום. בלית ברירה הם היו נכונים אמנם להשלים עם שלטונו של חמאס בעזה, אבל סבלנותם פקעה משהתברר כי הארגון משחק באש עם רוח גבית מנשיא טורקיה ארדואן.

11 שנים מלאו להשתלטותו של חמאס על הרצועה, ומצבו מעולם לא היה גרוע יותר. הוא כשל בניסיונו לנהל את חיי התושבים בעזה. נתיב המאבק הצבאי נחסם בפניו לאחר שישראל מצאה מענה לאיום הטילים (מערכת כיפת ברזל), ולא פחות חשוב - לאיום המנהרות מעזה. ולבסוף, גם נתיבי המילוט המדיניים נסגרו בזה אחר זה בפניו, לאחר שהגנרל א־סיסי נבחר כנשיא מצרים.

בניסיון להיחלץ מדרך ללא מוצא זו החליט חמאס, אולי בבחינת "תאבד נפשי עם פלישתים", להטיל את הקלפים האחרונים המצויים באמתחתו ולהביא לפיצוץ מבוקר, ובעיקר ליצור אירוע תקשורתי ותודעתי עתיר נפגעים, בשאיפה גם נפגעים ישראלים, שיפנה את תשומת לב העולם לעזה ויביא את ישראל ואת מצרים להקל את הלחץ שהן מפעילות על הארגון.

אלא שהאירועים לאורך גדר הגבול לא רק שלא קידמו את חמאס, ובעצם את העניין הפלשתיני, במאומה, אלא אף הסיגו אותו צעד נוסף לאחור. דרום אפריקה, מדינה במדרון שעתידה מאחוריה, החליטה ממילא לפני זמן רב להוריד את דרג הקשרים שלה עם ישראל, ומניבולי הפה של ארדואן כלפי העולם כולו, והפעם כלפי ארה"ב וישראל, ממילא איש כבר אינו מתרגש. לעומת זאת, ארה"ב, שעודנה המעצמה המובילה והחשובה בעולם, מתייצבת בנחרצות ובהחלטיות שלא ידענו כמותן בתמיכה בישראל, ומאחוריה של וושינגטון ניצבות מרבית מדינות ערב לצורך המאבק החשוב יותר בעבורן, המאבק באיראן ובכוחות דוגמת חיזבאללה וחמאס.

כל זה מלמד על מערך אזורי חדש בהנהגת ארה"ב, שבו שותפות לצד ישראל גם מדינות ערב המתונות. זה מוצא את ביטויו במאמץ לרסן את חמאס ולבלום את איראן. טורקיה, ועימה כמה ממדינות אירופה, בוחרות כהרגלן לצאת נגד ארה"ב וגם נגד ישראל. והנה לפנינו עימות בין העולם החדש שמבקשת לקדם וושינגטון, לעומת העולם הישן והרע.

ובאשר לחמאס - זה עלול מתוך המצוקה המעמיקה שבה הוא נתון לעלות מדרגה נוספת בתהליך ההסלמה שיזם, ואף לשוב ולשגר טילים לעבר ישראל. כך או אחרת, זהו הרגע שבו על ישראל לשוב ולבחון אם יש טעם לדבוק במדיניותה כלפי הרצועה, שעיקרה נכונות להשלים עם המשך שלטון חמאס, בהיותו הרע במיעוטו, ובתנאי שזה יתחייב לרגיעה לאורך הגבול. במבחן זה תמצא עצמה ישראל לצד כמה ממדינות ערב החשובות, ובהן מצרים וסעודיה, המבקשות אף הן לכבות את השריפה בעזה, להיפטר אם אפשר מחמאס ולהתמקד, בעיקר, באיראן.