ישראל מצפה למחוות רוסיות

מי שראה שלשום את השידור מהכיכר האדומה שבבירת רוסיה לא יכול היה שלא לחוש במשק כנפי ההיסטוריה. ראש ממשלת ישראל ניצב ליד נשיא רוסיה במקום שהיה עד לא מזמן לסמל של אחת האימפריות האנטישמיות והאנטי־ציוניות ביותר בתולדות העמים, בטקס החשוב ביותר עבור המדינה המארחת. לא צריך היה דמיון מפותח כדי לתאר כיצד סטלין ושאר שונאי ישראל מתהפכים בקבריהם המצויים בסמוך לבימת הכבוד, שעליה עמד בנימין נתניהו.

מצעד הניצחון, שנערך מדי שנה ב־9 במאי לזכר הניצחון על גרמניה הנאצית, הוא האירוע המרכזי בלוח השנה הרוסי. קשה להפריז בחשיבות זיכרון הבסת גרמניה עבור המדינה הרוסית.

החלטתו של בנימין נתניהו להגיע למצעד היתה מחווה בלתי רגילה כלפי מוסקבה. בתמורה למחווה כזו אפשר לצפות - ולהשיג - מחוות רוסיות משמעותיות עבורנו.

ברור שעוד לפני המחוות ההדדיות, מערכת היחסים הייחודית עם רוסיה נבנתה על ידי ראש הממשלה באמצעות שימוש מושכל בעוצמה הצבאית והמדינית של ישראל, עוצמה שהפכה למנוף המאפשר לדבר עם פוטין כשווה עם שווה. ישראל שמרה בקנאות על חופש הפעולה מול האיומים המגוונים משטחה של סוריה, מדינת חסות רוסית, וזה הישג שבעבר אי אפשר היה אפילו לחלום עליו.

בישראל היטיבו להבין שלמרות צירוף אינטרסים טקטי בין רוסיה לאיראן בשימור שלטונו של אסד, אין (ונקווה שגם לא תהיה) ברית של ממש בין המדינות האלה.

הרוסים משתוקקים להגברת השפעתם ולא להגברת ההשפעה האיראנית. התסריט שבו מישהו מקצץ את ידי האיראנים אינו מעציב את מוסקבה, במיוחד אם בתמורה רוסיה תחסוך מעצמה פתיחת חזית מטרידה מול המדינה היהודית.