השתגענו: הצילו, עפיפונים!

התגובה הישראלית ל"צעדת השיבה" של אנשי חמאס לעבר הגבול היתה יעילה, וסיכלה את האפשרות להצפת הנגב בהמוני ערבים מהרצועה ולמחיקת הגבול "הלגיטימי" של הקו הירוק. הפורעים שנהרגו ומאות הפצועים הקטינו את מעגל פורצי הגבול והוציאו לחבריהם את החשק להצטרף.

אז עבר חמאס לדרכי פעולה פשוטות ויעילות. זה התחיל בפיגוע אקולוגי של שריפת עשרות אלפי צמיגים שנועדו לאפשר את פריצת הגבול בחסות העשן הכבד. העשן משך תשומת לב תקשורתית אך פריצת הגבול נמנעה. השלב הנוכחי הואעפיפוני תבערהשהועפו מעל הגבול וחצו אותו בעזרת הרוח המערבית. למרות היותם פרימיטיביים, הם גורמים נזקי ענק בשריפות של שדות ויערות.

עכשיו עומדת המדינה חסרת אונים, כיצד לעצור את הפטנט החדש - כי ברור שלא יורים בילדים ה"מפעילים" את העפיפונים, וגם כי זה חלומם של רוצחי חמאס להציגנו כרוצחי ילדים. כך עומדת ישראל משותקת ומאפשרת לאויב לשרוף את שדותיה. ביום ראשון התבשרנו שבעוד שבועיים יסיים צה"ל לפתח פתרון טכנולוגי נגד העפיפונים. אם זה לא היה נוגע אלינו, יכולנו ליהנות מהבדיחה.

מניין הגיעה הגישה שחייבים לתת תשובה באותה רמה של הבעיה, ולחכות עד בוש לתגובה אמיתית? רוב הזמן במבצע צוק איתן ישראל הרשתה לעצמה להגיב על ניסיונות רצח אזרחיה רק באמצעות ירי על הטילים הנורים עליה, ובזבזה טילי כיפת ברזל משוכללים בעלות מאות מיליונים על הצינורות הפרימיטיביים של חמאס - טקטיקה שלא הפסיקה את הירי. רק לקראת סוף המבצע, אולי בשל מחסור בטילי הגנה, החל צה"ל להחריב את רבי הקומות בעזה, וזה הרתיע את האויב. מבצע חומת מגן בשטחי יו"ש - שבו השתלט צה"ל מחדש על השטח שנמסר בהסכמי אוסלו ל"פרטנרים" מפת"ח - נפתח לא לפני שספגנו 130 הרוגי טרור בחודש אחד, מארס 2002, וגם זה אחרי שנה וחצי של פיגועים וקרוב לאלף הרוגים.

לא ילדים שורפים את שדותינו, אלא חמאס השולח אותם, ולכן ההתמודדות עם העפיפונים זו בריחה מההתמודדות ורמאות עצמית. התשובה לעפיפונים צריכה להינתן כלפי הישות העזתית, שצריכה לשלם מחיר. אפשר לפגוע בכלכלה של עזה בתגובה לפגיעה ברכושנו, אבל עדיף קודם להפסיק את האבסורד שבמסגרתו ישראל מספקת חשמל, מים ואספקה לעזה בה בעת שזו מנסה לרצוח את אזרחינו, מנסה לפרוץ את גבולנו ושורפת את שדותינו. כל אותו זמן מוחזקים בעזה שבויים וגופות חיילינו; ועדיין, החשמל והמים ממשיכים לזרום בחסותנו. הטירוף הזה חייב להיפסק. מדוע אנחנו נהנים תמיד לעבור מסלול ייסורים, בטרם נגן על עצמנו?