אין חריש עמוק בלי נשק

"...לילה קר... סובב על המשמר/ אבא אינו ישן// ביום עבד, בלילה ישמור/ שם בגורן... שכב בני, אל תירא/ כל המושב ער/ אמא גם כן בשמירה/ תגן על בנה... בוערת הגורן בתל יוסף/ וגם מבית אלפא עולה עשן... ("שכב בני" מאת עמנואל הרוסי).

מי שר היום שירים כאלה לילדיו? מי ירגיע את בנו לפני השינה כשיספר לו שאבא, שעבד ביום, צריך לשמור בלילה? מי ירגיע את בנו בסיפור על הגורן הבוערת בתל יוסף?

השיר הזה נכתב במאורעות תרפ"ט. בהיעדר מדינה וריבונות, לא היה מנוס מהתנדבות לשמירה ולהגנה. אדם צריך להגן על רכושו, חקלאי חייב לשמור על שדותיו, ציודו ובעלי החיים שלו, יישוב נדרש להתארגן להגנה.

אבל היום?! היום יש לנו מדינה, צבא, משטרה, בתי סוהר. פרקליטות ובתי משפט. יש לנו שלטון. במציאות כזאת, כידוע, אדם אינו צריך להגן על חייו, על חיי ילדיו ועל רכושו.

קיים חוזה בסיסי בין האזרח למדינה. האזרח מוותר על מקצת חירויותיו ומעביר אותן למדינה. הוא משלם מכספו מסים למדינה. הוא מקצה שלוש שנים יקרות מחייו לשירות צבאי. הוא יוצא למילואים. הוא מסכן את חייו ואת בריאותו כדי לקיים את המדינה. המדינה מספקת לאזרח שירותים שונים. יש ויכוח בין חסידי מדינת הרווחה ומתנגדיה באשר להיקף וצביון השירותים שעל המדינה לספק לאזרחיה.

על דבר אחד אין ויכוח - הביטחון. חובת המדינה להבטיח את ביטחון אזרחיה. לשם כך, יש למדינה מונופול על השימוש בכוח. רק היא מוסמכת להפעיל כוח, להפעיל נשק, לשלול חירותו של אדם ואפילו את חייו. כשיש מדינה, אמא אינה צריכה לשמור בלילה; גם לא אבא. ברור שהשיר "שכב בני" מתאר מציאות אחרת, רחוקה מאיתנו מרחק רב. ברור שאת ילדי דור המסכים אין צורך להרדים במילות "שכב בני".

האומנם? האם השיר באמת אנכרוניסטי? כל מי שחי באזור חקלאי יודע שהשיר רלוונטי היום כמעט כפי שהיה לפני תשעים שנה. אי מתן מענה הולם לטרור החקלאי הוא אחד הכישלונות החמורים ביותר של ממשלת נתניהו. אילו האמנתי בתרבות ועדות החקירה (אני לא), זה הנושא הראשון שוועדה ממלכתית היתה צריכה לחקור. זהו מחדל חמור, ואנחנו כאזרחים חייבים לדרוש

מהממשלה ומהעומד בראשה לתת פתרון או להסיק מסקנות.

וכעת, נוסף על כך טרור ההצתות מגבול עזה, שמחייב תגובה הולמת. מדינת ישראל החריבה מפעל התיישבות שלם - עקרה שדות, החריבה בתים, גירשה את אלפי אזרחיה, ומהשטח שממנו נעקרו היישובים, כניצול הצלחה, מציתים את שדותינו בצד הישראלי של הגבול החדש, כדי לקרוא עליו תיגר, בתקווה שכמו ההתיישבות בגוש קטיף, כך הטרור יעקור גם את ההתיישבות בנגב.

בישראל 2018, שבעים שנה לאחר קום המדינה, עדיין אקטואלי שירו של יחיאל מוהר, "שיר ערש נגבי": "הן יחרוש בשדות המשק/ למה לו אקדח וסטן?/ אין חריש עמוק בלי נשק/ נומה בן, נומה בן".