פסקת ההתגברות: גסות במסווה אקדמי

בתחילת השבוע התכוונתי לכתוב על נוכחות האיראנים בסוריה. בעיקר על כך שצריך להביא בחשבון מלחמה של ממש, כי איראן החליטה לבנות בסוריה מכונת מלחמה מטעמה בסדר גודל של חיזבאללה ואולי אף מסוכנת ממנו, ולישראל אסור לאפשר זאת. גם במחיר עימות.

ואז ראיתי את המודעה של ארגוני ימין (רגבים, אם תרצו, ישראל שלי, הפורום המשפטי וריבונות) שחברו תחת הכותרת "בחרנו אותך" (ותמונה של רה"מ נתניהו) "ולא אותה" (עם תמונה של נשיאת בית המשפט העליון), ומתחת לתמונות - "זה אנחנו" (בכחול) "או הם" (באדום). לפני כן קראתי את מאמרו של פרופ' קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, המסביר כי חקיקת "חוק ההתגברות" מבשרת את סופה של הדמוקרטיה (בלשוני). נדמה לי ששני הצדדים טועים, מתלהמים ומטעים, והדמגוגיה הזו הביאה אותי לכתוב על נושא שבדרך כלל איני נדרש אליו.

השופטת אסתר חיות נבחרה כדין ומאותו רגע, כמוה כרה"מ, היא נשיאת בית המשפט בשם כולנו ועבור כולנו. הניסוח האומלל "זה אנחנו או הם" מנוגד להטפות על כך ש"שנאת חינם הביאה לחורבן הבית - ולכן צריך להרבות באהבת חינם". כדאי לחבר'ה האלה מן הימין להבין שזה לא "הם" ו"אנחנו", זה "כולנו יחד", וניסור הסירה בצד האחד משפיע על כולם. זוהי התבטאות של גסות רוח והתעלמות ממחצית העם וחבל שבחרו בו, אבל לצערי הוא מייצג כנראה משהו עמוק הרבה יותר.

ניסוחיו של פרופ' קרמניצר יותר אקדמיים, אבל במהותם מבטאים אותה טעות. אי קבלת דעתו (המשוחדת) פירושה, מבחינתו, שהדמוקרטיה תיהרס, לא פחות. האם לפני שבית המשפט לקח בחוזק יד את הרשות לבטל חוקים, לא היתה כאן דמוקרטיה? ואם תהיה לכנסת אפשרות להתגבר מדי פעם על החלטותיו בנושאים שלדעת רבים אינם מעניינו כלל, באמת תיעלם הדמוקרטיה התוססת כאן? אפשר לצפות מפרופסור למשפטים לנימוקים רציניים יותר, אבל כנראה אין באמתחתו כאלה. זאת גסות רוח במסווה של שפה אקדמית, אבל עדיין גסות רוח.

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות // צילום: נעם ריבקין פנטון

ידיד שלי, מעמיתיו לדעה של פרופ' קרמניצר, הסביר לי שבית המשפט נטל את הזכות לבטל את חקיקת הכנסת, אף על פי שאין שום חוק המאפשר לו זאת, מתוך תפיסת חובתו לשמור על החברה הישראלית. אלא שנטילת הסמכות ללא שום חוק אינה יכולה להיות בסיס להתנהלות בית המשפט, זה ניצול כוחו לרעה מעבר לראוי בדמוקרטיה שבה יש לשמור על איזון בין הרשויות. עם זאת, חייבת להיות לבית המשפט העליון זכות לקבוע כי חוק מסוים נוגד את התפיסה הבסיסית של המדינה כפי שהדברים באים לידי ביטוי בחוקי היסוד. לכן יש הצדקה לדעתי לקבוע זאת בחוק - ובה בעת לאפשר לכנסת לממש את מעמדה הריבוני.

יש למצוא במשותף פתרון שיחזיר לכנסת ולרשות המבצעת את שנלקח מהן, אבל יותיר במקרים יוצאי דופן את האפשרות לבטל חוקים הפוגעים בציפור הנפש של מדינת ישראל. נראה שיש לקבוע שלא כל הרכב מקרי של שופטים יוכל לבטל את חוקי הכנסת. אם עולה אפשרות כזאת - יש להעמיד הרכב של תשעה שופטים, ורק אם יצביעו שישה מהם בעד הביטול (כולל נשיאת בית המשפט) - יבוטל החוק.

מצד שני, אי אפשר לאפשר לרוב פשוט בכנסת להתגבר על החלטה כזאת של בית המשפט. לו ניתן, צריך היה לקבוע שרק אם שלושה חברי כנסת מחוץ לקואליציה יצטרפו להתגברות על הביטול של בית המשפט, יחזור החוק למקומו. מאחר שאי אפשר להשאיר זאת ללא מספר ברור בחקיקה, נראה ש־65 ח"כים הוא מספר מכובד מספיק כדי לוודא שלא מדובר בגחמה שאין מאחוריה חשיבה עמוקה.