"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מנגינת המכינות תימשך

,עודכן

מהי רוחו של הנוער הישראלי? אין תשובה אחת לשאלה הזאת. יש רוח של חומרנות ורדיפה מטורפת אחרי הבצע, הרכוש, ההצלחה הכלכלית בכל מחיר: העולם הוא ג'ונגל ועלינו להילחם נגד הסובבים אותנו, למען עצמנו בלבד. יש רוח של ניו אייג', חיפוש עצמי, התחברות לעצמי, דרך התחברות ל"רוחְְניות" - שאנטי בדרך אל האושר.

בשני הזרמים הללו ה"אני" הוא המרכז. כאן ברדיפת הבצע והמרוץ אחרי המיליון, ושם בליטוף העצמי והמסאז' העצמי ללא סוף. בשניהם אין קולקטיב, אין ציבור, אין מחויבות לכלל או סולידריות חברתית ולאומית. שניהם אנטיתזה לרוח הציונית, המחברת את הפרט לכלל ומעניקה לפרט את הכוחות, הצמיחה וההעצמה מתוך האחריות והמחויבות לכלל. שניהם מבטאים נרקיסיזם, חוסר מחויבות וחוסר אחריות.

אולם יש גם זרם עומק אחר, מהותי ומשמעותי, בקרב הדור הצעיר. רוח המבטאת תרבות של התחברות מחודשת ל"אנחנו" הציוני - הלאומי והחברתי, של קבלת אחריות, מחויבות, סולידריות, אלטרואיזם. במבצע עופרת יצוקה כתב אריאל הורביץ על הפנים היפים של הארץ שמתגלים כמו רקפות בין הסלעים, כשהמדינה לפתע צריכה שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה. אולם אין מדובר רק במסירות נפש בקרב, אלא גם בשלום - מסירות נפש לחברה הישראלית, להתמודדות עם מצוקותיה, למחויבות אין קץ, לקבלת אחריות לקידום החברה הישראלית לעבר אידיאל של חברת מופת.

שלושת הביטויים העילאיים של הרוח הזו הם ההתנדבות האדירה לשנת שירות לפני הגיוס לצה"ל, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והמכינות הקדם־צבאיות. למרבה הצער, האסון הכבד בנחל צפית העלה למודעות הציבורית את המכינות הקדם־צבאיות, וכבר קראתי הבלים על "קידוש המוות", על אידיאולוגיה של מוות, על הקרבה מיותרת ועל הסתכנות שווא בשם מתיחת כל הכוחות, כתיאורים של המכינות. ובטרם יחל עליהום מתוזמר נגד המכינות, כדאי להכיר את המפעל הנפלא הזה לאשורו.

מדובר בעשרות מכינות, שבכל אחת מהן עשרות בוגרי י"ב, שדוחים בשנה וחלקם אף בשנתיים את גיוסם לצה"ל כדי לטעון את עצמם בחוסן ערכי, ציוני, יהודי ומנהיגותי לקראת השירות, ולא פחות חשוב - לקראת האזרחות שלאחר השירות. רוב מוחלט של בוגרי המכינות מתגייסים לשירות המשמעותי ביותר והקרבי ביותר בצה"ל, רבים מהם הולכים לפיקוד ולקצונה וממשיכים לקצונה בכירה. ורבים מהם נוטלים אחריות אחרי שחרורם לעשייה חברתית, חינוכית והתיישבותית למען החברה. תקופת המכינה היא תקופה של לימודים מבוקר עד לילה, ללא מבחנים או ציונים, והחניכים מתמידים ומשקיעים בכל כוחם, ומשלבים בלימודים עשייה התנדבותית וחברתית. ברבות מן המכינות יש תוכניות המשך אחרי השירות הצבאי.

המכינות הן עתיד המדינה. וגם אחרי האסון הנורא, שללא ספק היה כרוך ברשלנות חמורה - המנגינה הזו חייבת להימשך ולהתעצם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר