פרץ וגרוסמן: נאום מול נאום

החיבוק של כלת פרס ישראל מרים פרץ וחתן פרס ישראל דוד גרוסמן, בטקס הענקת הפרסים, היה רגע מרומם נפש, שביטא את המסר המרכזי של האירוע: אחדות שאינה אחידות. יש בתוכנו חילוקי דעות נוקבים, אמיתיים, ובכל זאת, אנשים אחים אנחנו. האחדות והסולידריות הלאומית חייבים להתקיים גם במציאות של מחלוקת.

פרץ וגרוסמן חולקים, למרבה הצער, גם סולידריות בין ישראלים שבניהם נפלו בהגנה על המדינה. בחבקה את גרוסמן, שידרה פרץ, שאין היא מוותרת עליו ועל הסולידריות עמו, גם אם הוא בוחר להמיר את הסולידריות הלאומית באחרת.

גרוסמן היה הדובר המרכזי בטקס ה"אלטרנטיבי" ביום הזיכרון, המשותף לחללי צה"ל ולמחבלים שנהרגו במלחמתם בנו. הטקס הזה מנוגד במהותו למהות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לא בכדי צמוד יום הזיכרון ליום העצמאות. גם כשאנו חוגגים את עצמאותנו, איננו שוכחים את מחיר הדמים הכבד הכרוך בה. וגם כשאנו מתייחדים עם זכר חללינו, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא במערכה על קיום המדינה.

יום בשנה ידענו להניח את המחלוקות בצד, ולקדש את הסולידריות הלאומית. חללי צה"ל באו מכל המחנות הפוליטיים, ואחוות הלוחמים והרעות, כשיצאו למשימה המשותפת, התנשאו מעל למחלוקות. ביום שבו אנו מתאחדים בהתייחדות עם זכרם, אנו מעניקים להם את הכבוד שהם ראויים לו. ביום הזה אנו מזכירים לעצמנו שהסולידריות הלאומית חזקה יותר מהמחלוקות.

הטקס המשותף עם הפלשתינים, הוא המרה של הסולידריות הלאומית בסולידריות אחרת, עם האויב. הרי הפלשתינים לא נהרגו במלחמה על קיומה של המדינה, אלא במלחמה לחורבנה. הם לא נהרגו בהגנה על אזרחי ישראל, אלא במעשי טרור ורצח נגדם. מה הקשר בינם ובין יום הזיכרון?

הידברות? בבקשה. הידברות אינה נעשית בטקסים, ובוודאי לא בטקס ביום הזיכרון לחללי צה"ל. אין זה פלא, שבנאום שנשא גרוסמן בטקס כזה, הוא אמר שישראל אינה בית.

גרוסמן ביקש לנאום גם בטקס הענקת הפרסים. האם היה מדבר באותה רוח? האם גם שם היה מכנה את ישראל "מבצר", ומספר ש"אינה בית"?

נאומה המכונן של מרים פרץ בטקס ראוי להיכנס לפנתיאון הנאומים הגדולים בתולדות המדינה. בסַפרה על עלייתה עם הוריה ממרוקו, על ילדותה ונעוריה במעברה ועל אהבת הארץ שקיבלה בביתה, היא הוכיחה שמאותה ביוגרפיה הגורמת לאנשים מסוימים לטפח מרירות ושנאה, היא בחרה לטפח אהבת ישראל. גם השכול הנורא שפקד אותה פעמיים, לא ערער את אהבת ישראל שלה.

בניה של פרץ ובנו של גרוסמן לא נפלו בהגנה על מבצר, אלא על הבית. פרץ בחרה לחזק את הבית ולא לקעקע אותו. בחיבוקה עם גרוסמן אפשר לראות קריאה גדולה לגרוסמן: זה ביתך, הישאר בו. אין לך סולידריות אחרת. אין "אלטרנטיבה" לביתנו המשותף.