"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אושוויץ: להצטמרר בשלישית

,עודכן

בשבוע שעבר חזרתי בפעם השלישית לאושוויץ ובירקנאו. הייתי בטוח שהפעם אתרגש פחות כשאראה את אלפי הנעליים המרופטות, שהפעם לא ישתנק גרוני כשאתבונן במזוודות הרבות של הנספים שעליהן כתבו את שמם, שלא אזיל דמעה כשאראה את שערן של הנשים היהודיות שנגזר - אבל כל התחושות שעלו בי כשביקרתי לראשונה במחנות ההשמדה באפריל התעוררו בי באחת וביתר עוצמה גם עכשיו.

בביקורי הראשון נלוויתי למשלחת ח"כים בראשות יו"ר הכנסת דאז דב שילנסקי (ליכוד), ניצול שואה, ולצידו חמישה ח"כים, ובהם רחבעם זאבי (גנדי), שהגיעו כדי להשתתף ב"מצעד החיים" מאושוויץ לבירקנאו.

זכור הקור העז ששרר בעת המצעד. כ־6,000 בני נוער מ־40 מדינות הלכו לאורך פסי הרכבת, שבקרונותיה הצפופים הובלו כפרדות למותם כמיליון וחצי יהודים באושוויץ ובירקנאו, כשהם לובשים מעילים כחולים ודגלי כחול־לבן.

יעקב סטרומזה ניגן בכינור את תפילת "כל נדרי", בדיוק במקום שבו ניגן אותה מנגינה כאסיר במחנה המוות. ריגשו מאוד דבריו של הרב הראשי דאז, ישראל מאיר לאו, שאמר כי "אנו ניצבים בשערי המוות; זהו בית העלמין הגדול ביותר ש־2 מיליון מבני עמנו נכנסו בשעריו ולא יצאו ממנו. באנו לומר כי מצעדנו עוד ירעים. אנחנו פה".

בפעם השנייה הגעתי לאושוויץ ובירקנאו לפני כארבע שנים במשלחת גדולה של 54 ח"כים, שכללה נציגות של כל הסיעות בכנסת למעט המפלגות הערביות. לח"כים התלוו 24 ניצולי שואה ובני משפחותיהם, וכן עשרות מנהיגים בכירים מרחבי העולם.

הגענו למחנות בקור עז של מינוס 7 מעלות. היינו לבושים היטב, אבל באופן טבעי חשבתי על היהודים שנאלצו להתנהל 70 שנה קודם לכן באותו מזג אוויר סגרירי, כשרק סמרטוטים לגופם.

כשהגעתי לאושוויץ לפני כשבוע, הופתעתי ממספרם הרב של המבקרים, מרביתם בני נוער ממדינות שונות שדיברו בבליל שפות. מאז ביקורי הקודם פתחו בצמוד לכניסה מסעדה, והוצבו דוכנים למכירת נקניקיות ושתייה קרה ואף הוקמה חנות מזכרות.

במהלך הסיור חולקו לנו מכשירי שמע, ויהודי בשם דניאל, תושב פולין שלמד עברית בארץ, הדריך אותנו. בקולו המתכתי הוא נתן הסבר ענייני מאוד, ללא רגשות, על כל פריט ותמונה במוזיאון.

המוצגים היו מטלטלים, למשל שרטוט המפרט את שמות המדינות והערים שמהן הוסעו היהודים לאושוויץ בקרונות רכבות דחוסים וללא חלונות ומושבים. במחנה, תנאי החיים של היהודים, ששפר גורלם והם לא הובלו מייד מהרכבת אל תאי הגזים שהוצגו כ"מקלחות", היו קשים מנשוא בצריפי העץ הצפופים.

לפרקים התקשיתי להתרכז בדברי ההסבר, כי לא יכולתי להתיק את מבטי מהתמונות הקשות של נשים וילדים רכים צועדים בסחבות שלובי זרוע אל הבלתי נודע, כשטלאי צהוב על בגדם ואימה ופחד שאין להם גבול בעיניהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

גדעון אלון

הכותב שימש כתב פרלמנטרי במשך כ-30 שנה, רבות מהן מטעם "ישראל היום"

כדאילהכיר