"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

האינטרס הישראלי הוא לדאוג לרווחת עזה

,עודכן

לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח יש לגשת אל המשבר בעזה. זה נכון תמיד, ושבעתיים במקרה של סבבי העימות האחרון. עשרות אלפי הפלשתינים הרצים לגדר עושים זאת בייאוש גמור. התופעה לא תסתיים בהרתעה של צלפים. עזה היא מחנה מעצר גדול וצפוף, שחיים בו 2 מיליון בני אדם בלי תקווה ובלי משמעות לחיים.

על פי נתונים המספק ארגון "גישה", בעזה יש יותר מ־50 אחוזי אבטלה, והתוצר הלאומי הגולמי ב־2015 היה 996 דולר לעומת 35,500 בישראל. 70 אחוז מתושבי הרצועה נתמכים על ידי מוסדות האו"ם. 40 אחוז הם צעירים מתחת לגיל 18. מעזה אין יוצא ואין בא למעט מקרים הומניטריים, סוחרים ואנשי דת. תשתיות המים לשתייה הרוסות, וכך גם הטיפול בביוב ובחשמל. בעקבות המצב במצרים נסגר מעבר רפיח ב־2017 כל השנה, למעט 17 פעמים. רק בחמישה ימים הותר לאנשים לחזור לרצועה. למעשה, הקשר של תושבי עזה עם העולם החיצון הוא וירטואלי בלבד. נערים ונערות שנולדו בשנת 2000, באינתיפאדה השנייה, לא ראו עולם מלבד עזה. תושבים הזקוקים לטיפולים רפואיים מצילי חיים בישראל, תלויים במשטר היתרים קפדני ונוקשה.

עזה ענייה ומנותקת תמשיך למשוך את תשומת הלב העולמית. שום מכשול קרקעי למנהרות, טילים מיירטים לאוויר, קומנדו בים ומוות פתאומי של מהנדסי תעופה וים בתוניסיה לא יפתרו את הצורך הבסיסי של הצעירים והצעירות בעזה בחיים טובים יותר.

אפשר לנפנף בדברי רהב וכוח ולומר שזו לא בעיה שלנו. אבל היא כן. במהלך שלושת המבצעים האחרונים נהרגו בעזה אלפי לוחמים ואזרחים, ואלפים אחרים נפצעו. דבר זה לא מרתיע את העזתים מלהמשיך לנסות לשבור את המצור ולהתריע על מצבם. האירועים של סופי השבוע האחרונים הוכיחו בוודאות שסדר היום הישראלי - ובמופעים מסוימים גם העולמי, למשל אירוע המרמרה - מטריד ואף מטיל צל על דמותה של ישראל. זהו אינטרס של מדינת ישראל לדאוג שמערך החיים בעזה יהיה טוב יותר. זו המשמעות האמיתית של "בקש שלום ורדפהו".

ממשלת ישראל צריכה לפתוח את המעברים ולאפשר לעשרות אלפי פועלים פלשתינים לצאת לעבודה בישראל; לאפשר מפגשי משפחות בין עזה לגדה המערבית; לעודד גורמים בינ"ל ומקומיים להשקיע בפיתוח תעשייתי וכלכלי. יש לאפשר לסטודנטים לצאת ללמוד ולהגר לחו"ל, וגם לשפר את תשתיות החיים ההרוסות, ובעיקר לטעת תקווה לשינוי בלב תושבי האזור, יהודים וערבים כאחד. לא יהיה זה מוגזם לבקש שממשלת ישראל תקיים שיחות עם חמאס כדי לקדם סוג של שיתוף פעולה לטובת האזור. ישראל חזקה יכולה להרשות לעצמה לנהוג כך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר