שמח זה אנחנו: חאפלת ה־70

ברוכים הבאים לחאפלת ה־70. ילדים, חיוכים, דגלים והרבה כפיים. יש בקהל חילונים, דתיים, נשים, גברים ומירי רגב. ויש גם שיר שהוסיפו לו שני בתים פשטניים להחריד ומקצב עכשווי, שהרי חדשנות זה אנחנו - כך טוענת הסיסמה.

הללויה לעולם אבל הרבה יותר הללויה לישראל. לא חלילה למדע או למחקר, גם לא לתרבות או לרפואה או למרקם החברתי המגוון.

ישראל של חגיגות השבעים בקליפ לשיר "הללויה" היא אירוע במועדון, מפגן של סבבה וכיף ומגניב ומהמם ואחלה. מה שחסר ברקע הם כמה מנגלים ובקבוקי גזוז, ערק וויסקי.

כי מה זה ישראל? דוגרי ועממיות ושמחת חיים וריקודים, שמח זה אנחנו. גלי עטרי שעדן בן זקן עושה לה טובה ומזמינה אותה לשיר את השיר שמזוהה אתה. כי מי המבוגרת הזאת - שבסך הכל עשתה קריירה בינלאומית והביאה כבוד למדינה לפני 30 שנה - לעומת אלילת העכשיו?

בשנה שעברה, בטקס הדלקת המשואות, כבר לקחנו משולי נתן את ירושלים של זהב ונתנו לריטה, אז מה זה בשבילנו למחוק עוד קול מן העבר?

ואם כבר קליפ - אז באולפן. טבע ונוף זה מטרד, מה אכפת לנו מעצים ופרחים, אנחנו בענייני נדל"ן, הקטע שלנו אורבני, שלמת בטון ומלט בלי המרבדי גנים. אנחנו זה ריאליטי שבו כולם סגורים בחדר אחד וכל אחד מייצג משהו ומנפנף בדגל. מפגן מבוים היטב של אחדות, אהבה, הנאה צרופה וחסרת תקדים משיר שחצי מהילדים המצולמים לא יודעים בכלל מה הוא מסמל. "והענבלים הגדולים יהדהדו בהמון צלילים", נפלא, רק כמה מהמצולמים יודעים מהו ענבל?

אבל הכי חשוב זה שמירי רגב מופיעה בקליפ. כי אין שמחה אמיתית של עם בלי שרת התרבות שמקפצת וכולה חיוכים, הרי היא מכניסה לאליטות ואין זמן מתאים יותר לכך מאשר חגיגות השבעים. אנחנו נחגוג כמו שרגב רוצה שנהיה, מהנהנים בראש ומחייכים ללא הפסקה ועלק מכבדים את העבר אבל בתכל'ס "מגניבים" אותו. לא ארץ זבת חלב ודבש, גם לא הלהקה, אנחנו ארץ זבת על האש, שים לי עוד שיפוד, נשמה.

סרטון השיר "הללויה" הוא לא יותר משיר הלל לאגו של שרת התרבות, מסיבת שכונה של מדינה ששכחה למי באמת צריך להצדיע: להישגים האמיתיים של ישראל שהם, מה לעשות, תוצר של אליטות. אף תרופה לשום מחלה עוד לא התגלתה על ידי אנשים שבזים להשכלה ותרבות, אף סטארט־אפ לא פותח מנפנוף בדגלוני פלסטיק. וגרוסמן לא היה זוכה בפרס מאן בוקר, לוּ כתב "הללויה - ישראל. הללויה - הלב מתפעל".