זנדברגייט: שקר גדול מאחורי שקר קטן

די ברור מדוע הימין לא מתעניין במיוחד בזנדברג־גייט שמסעיר כרגע עד טירוף את השמאל הישראלי. בעבורו, שיחות הצללים עם הנמסיס האידיאולוגי וההסתרה שלהן אינן אלא הוכחה נוספת לכך שהשמאל מתקשה לעמוד בסטנדרטים המוסריים והאידיאולוגיים שבהם הוא מנפנף. חשיפת פגישות עם עיתונאים? לא אצל ציפי לבני ואהוד ברק. "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים"? לא בכפר ורדים. וזה רק מהשבוע שעבר.

השאלה היא מדוע הפרשייה הנוכחית גורמת לפרכוסים קשים כל כך במרצ וסביבותיה. ייתכן שההסבר לסערת הרגשות השוטפת את מעוזי השמאל כרוך בתחושת בגידה. אין לזלזל מאכזבתם האותנטית של רבים מתומכי מרצ, מכך שמנהיגתם החדשה נכשלה במשימתה הראשונה: לשקף אתוס מנהיגותי חדש וטהור, המנוגד במהותו ל"פוליטיקה ישנה" של חיוכים, תככים וטיוחים.

ומילת המפתח כאן היא "לשקף". עם כל הכבוד לסיסמאות, צריך להיות נאיבי לחשוב שהתייעצות בלתי פורמלית עם הקמפיינר של היריבים, נכלולי ככל שייתפס, מרמזת על סלחנות לעמדותיו ולסגנונו. ההכחשה והשקר בעייתיים יותר, אבל גם כאן צודקת זנדברג: הנושא נופח מעבר לכל פרופורציה. מותר למועמד פוליטי לשמור כמה קלפים בשרוול, לקבל חוות דעת נוספת, לשמוע עצות מהצד, ואפילו לגשש בגדה הפוליטית הנגדית. ומותר לה, נאמר זאת כך, לשמור על דיסקרטיות מסוימת ביחס למערך קשריה המקצועיים.

הסיבה להיסטריה כרוכה אפוא לא בשקר הקטן של זנדברג, אלא בשקר הגדול שמסתתר מאחוריו. כי זנדברג, ברשלנותה, חשפה את הרמאות האמיתית. זה עשור מטפח השמאל בישראל תבהלה (פאניקה) ציבורית מקריסת הדמוקרטיה, מנהל קמפיין בהלה על חופש הביטוי, ומקיים מפגשי חירום נגד השתקה, רדיפה והסתה.

בימין רגילים למוזיקה הזאת: הנפנופים בפשיזם ובגלישה למלחמת אזרחים מלווים את שלטון הליכוד עוד מ־77'. אבל מאז קריסת קונספציות אוסלו וההתנתקות, לא נותר בשמאל דבק אידיאולוגי אמין ומלכד, זולת המאבק המדומיין ב"תהליכים", מה שמאפשר לכל שמאלני לפנטז שהוא לוחם רזיסטאנס נרדף ונאצל.

אלא שההסתודדות של זנדברג עם מי שנתפס כתסריטאי הראשי של שיח ההסתה כנגד אנשי שמאל מוכיחה, כפי שהעירה אתמול קרולינה לנדסמן ב"הארץ", שבסוף "הכל ביזנס". לא "תהליכים" ולא פשיזם. זו אבחנה מדויקת ומבריקה, המלמדת עד כמה קמפיין השמאל חלול ומהונדס. אבל הרבה יותר מכך, מה שנחשף במערומיו הוא שהתעמולה הזו מכוונת פנימה, אל תוך המחנה, כדי לטפח בקרב אנשיו נאמנות מחנאית על בסיס תודעת רדיפה וחלוקת תפקידים פשטנית: קורבנות טהורים בצד שלנו, רשעים מטונפים בצד שלהם.

השבוע התעוררו רבים בשמאל למציאות חדשה, שבה כל מה שהם סיפרו על ימנים, חל אפעס עליהם: גם להם דופקים בראש שהם קורבנות, וגם אותם מסובבים בכחש מנהיגים שמסתודדים עם גדולי הנבלים. קשה ללכת לישון בתחושה שאתה אינדיבידואל חושב וביקורתי, ובבוקר להבין שמנהיגיך רואים בך עוד סטטיסט פסיבי בעדר. זו בעיקר מכה קשה לאגו להסתכל במראה ולגלות שאינך יותר טוב מהליכודניק השרוף שהתרגלת לבטל בהתנשאות.