הצנזורה חייבת הסברים

ככל שעוברות השעות, נשאלות יותר שאלות לגבי התנהלותה של הצנזורה בפרסום התקיפה הישראלית בסוריה. השאלות האלה ראויות לתשובה והצנזורה אינה משיבה. הסיפור כולו ידוע כבר שנים. כמעט מרגע ההפצצה עצמה, הן בשל התקלה המבצעית שחשפה טיסה ישראלית מעל טורקיה והן בשל הראיון של רה"מ נתניהו, אז ראש האופוזיציה, ששלח רמז עבה לחיים יבין בראיון שנתן לו וממנו הובן כי צה"ל ערך ביקור לא ידידותי בסוריה. לשמועות בישראל יש כנפיים והן ממהרות להתפזר.

מאז תכפו והלכו הפרסומים, כולל פרסום מפורט ב"ניו־יורקר" לפני 5 שנים. כולם יחדיו השאירו מעט מאוד מקום לדמיון. כמובן, האירוע העצום הזה קיבל התייחסות מרכזית בספרו החדש של אהוד אולמרט. מתוך הבנתי, ההחלטה היתה של הצנזורה. לא הספר הוא הכוח שדחף לפרסום, והיא זו שהחליטה להסיר את האיפול לאחר כמה חודשים של דחיות ו"גרירת רגליים". האם ביקשה ישראל להעביר מסר למדינות המזה"ת? ברור כי הדבר מיותר מפני שהמסר הועבר אינסוף פעמים על ידי רה"מ. ישראל אף עמדה, על פי פרסומים זרים, להכות בכורים האיראניים, אז מה חדש? אם רצתה הצנזורה כפי שהיא עושה מדי פעם, לשחרר פרסומים ישנים לרגל אירועים חגיגיים, אנו רחוקים עדיין מיום עצמאות. האם הגיעה לצנזורה ידיעה שפרסומים חדשים הולכים להופיע? בפרשת הכור יש כמובן היבטים חיוביים, ובהם היכולת המבצעית של ישראל ואף כושר קבלת ההחלטות של אולמרט והקבינט, אבל יש גם צל כבד של מחדל מודיעיני שנמנע כולו בזכות ערנותו של קצין אמ"ן, מעין גרסה מתקדמת של סגן סימן־טוב המיתולוגי ממלחמת יום הכיפורים.

האם לישראל יש עניין להראות חולשה מודיעינית? בקיצור, הישג הפצצת הכור הוא אדיר ואי אפשר למחוק אותו, אבל בשוליו באמת מתחייב לדעת מה הניע את הצנזורה לקבל את ההחלטה וליצור בבת אחת שינוי בסדר היום הלאומי, לפחות ל־24 שעות, דווקא עכשיו?