"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

נשים - הגיע הזמן לפעול מעמדת חוזק

,עודכן

יום האישה הוא הזדמנות נהדרת לחגוג את הישגי המהפכה הפמיניסטית, הנתפסת כאחת המהפכות החשובות בדורנו, אם לא החשובה שבהן. אפשר להגיד בגאווה כי אנחנו הנשים זכינו, ובצדק, לשוויון זכויות והזדמנויות, לעצמאות ולכוח במרחב המשפחתי והציבורי.

הפער בין המינים, שהיה מוטה בעבר נגד נשים, הוביל להקמת ארגונים פמיניסטיים רבי עוצמה, חקיקת חוקים והעלאת המודעות הציבורית, ששינו באופן דרמטי את יחסי הכוחות בחברה המערבית. גם אם עדיין קיים פער בין גבר לאישה, הוא נובע בדרך כלל מבחירה אישית ולא בשל תכתיבים חברתיים. בזמננו, אישה יכולה לשאוף ולהגיע להיכן שהיא רוצה אם יש לה הכישורים והיכולות. גם סוגיית האלימות בין בני זוג, שהיתה ספינת הדגל של המהפכה הפמיניסטית, רשמה הישגים חשובים כמו הקמת מענים טיפוליים רבים עבור נשים נפגעות ובעיקר קונצנזוס מוחלט בתודעה הציבורית על אפס סובלנות לכל סוג של אלימות כלפי נשים.

לכן, בדיוק כמו תנועות אחרות שהגשימו את מטרותיהן וחזונן, גם התנועה הפמיניסטית היתה אמורה להכריז בגאווה על הישגיה, לייתר את עצמה, ובוודאי לוותר על הנרטיב הקורבני.

אך מאחר שאמירה כזו היתה מחסלת את הכוח הפוליטי והכלכלי של הלובי הנשי, נמצאו להן מנטרה ומטרה חדשה והן הפגיעה בגברים. כיום, תנועת המטוטלת של הישגי המהפכה הפמיניסטית עוסקת בעיקר בזכויות מגדר, במקום בזכויות אדם. לדוגמה, על אף מחקרים ודיווחים רבים של גברים הסובלים מאלימות בזוגיות, אנחנו עוסקים רק במאבק באלימות נגד נשים, במקום להיות עסוקים במאבק באלימות. נראה כי הנחת העבודה של אלו שממשיכות לטעון לקיפוח היא שאם יהיה רע לגברים, יהיה טוב לנשים. וקמפיינים כמו MeToo# צצים במטרה ל"חנך מחדש" את המגדר הגברי. פועל יוצא שאם בעבר אנחנו הנשים נלחמנו על זכותנו להישמע ולמנוע קורבנות ופגיעה בנו, היום הפכנו סותמות הפיות והמקרבנות.

מסע האי לגיטימיות הזה לא פוסח גם על מוסדות החוק והממשל האמונים על יצירת חוקים מפלים נגד גברים. הרי אין חבר כנסת, שר או שופט שרוצה להיות זה שבשל החלטותיו או הימנעותו ממתן קולו בנושא הגנה ו/או טיפול בנשים - אישה נוספת תיפגע או חלילה תירצח. מה שממשיך להוביל לדחיקת גברים אל הקיר ומסתמן כגול עצמי נגדנו הנשים, תורם רק להמשך מסע ההפחדה, השיסוע והקיטוב בין המינים.

לכן, בעוד אפשר להבין את הטקטיקה של הנרטיב הקורבני בתחילת דרכה של המהפכה הפמיניסטית כדי להיטיב את מעמד הנשים בחברה, היום יש לשאול, האם אנחנו זקוקות לו? האם התרת דמם של גברים היא לגיטימית ומוסרית? ובעיקר, האם יהיה לנו הנשים טוב, אם לגברים יהיה רע? אז על אף הפמיניזם, הדלתות שפתחנו ותקרות הזכוכית שפרצנו, ראוי שנחשב מסלול מחדש. מסלול אחר שבו אנו מוותרות על העמדה המוחלשת, מעודדות נשים לקחת אחריות על חייהן, להגיב כשמקפחים אותן, להתלונן כשפוגעים בהן ולעבוד יותר קשה ובנחישות כאשר אנחנו רוצות להגיע להישגים כדי לזכות בפרסים.

הכותבת היא עובדת סוציאלית ודוקטורנטית בתחום אלימות במשפחה, אונ' חיפ

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר