"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אולי תיראו פחות מופתעים?

,עודכן

הבעיה שטורדת את מנוחתם של מובילי דעה בשמאל העכשווי היא ההתמדה בתמיכה הגורפת בליכוד ובבנימין נתניהו.

"פרדוקס מדהים", כינה זאת פרופ' דניאל בלטמן ב"הארץ": הציבור חשוף למסקנות המשטרה ולצרורות הסקופים, אבל עדיין תומך בליכוד ובנתניהו. מי "יעיר את הבייס מההיפנוזה?" תהתה איריס לעאל מעל אותה במה. הלוא אם הציבור, הימני בעיקרו, לא משנה את דעתו בעקבות הפרשיות, אין זאת אלא שהוא שרוי בסוג של טמטמת חושים מתמשכת, או שהוא כבול ביחסי נאמנות שבטיים, שהרי תומכי הליכוד הם בעלי מנטליות של אוהדי כדורגל שרופים או מלוכדים כחמולה כפרית. האפשרות שמדובר בציבור חושב ותבוני, בעל תודעה וסדר יום מנומקים, לא נפסלת אפילו על דרך השלילה. היא פשוט לא עולה על הדעת בספירות הגבוהות של נבחרת פרשנינו אנינת הטעם.

מה זה מלמד על עקומת הלמידה במרכז הרעיוני של השמאל? האם לא מתעוררת שם תחושת דז'ה וו? אף לא לשנייה קלה מהבהב זיכרון עמום מהעבר הלא רחוק? איש לא שואל: רגע, האם לא היינו בדיוק במקום הזה אך לפני שנה, כשבזמן שחגגנו את ניצחונה הוודאי של קלינטון, הדמוקרטיה האמריקנית העדיפה את טראמפ? או זמן לא רב לפני כן, כשבניגוד לסקרינו, לתחזיותינו, להפצרותינו ולפסקנותנו הידענית, הציבור הישראלי אמר "כן" גדול לנתניהו, בפעם הרביעית ברציפות? איך זה שהם מצליחים, שוב ושוב, להיות מופתעים כל כך?

זה מעניין, כי ל"ביביסטים השרופים", בניגוד גמור לחכמי השמאל, יש דווקא זיכרון לא רע. הם זוכרים כיצד הבטיחו להם ממשלה בראשות ציפי לבני, ואחר כך הבהילו בפרשיות הבקבוקים והכינו אותם לממשלת הרצוג. הם זוכרים כיצד הבטיחו להם שדודה קלינטון הסמכותנית תמשיך במקום שבו אובאמה הפסיק; הם זוכרים איך איימו עליהם בצונאמי מדיני ובבידוד בינלאומי; הם זוכרים איך הבטיחו להם שיהיה פה גן עדן אחרי ההתנתקות, ואיזה מזרח תיכון ילבלב סביבם אחרי האביב הערבי.

הם זוכרים הכל, בעיקר־בעיקר כיצד הזרם המרכזי בתקשורת התמסר לנרטיבים הללו, וקידם אותם ללא לאות, ותמיד־תמיד תוך הסתמכות על "מקורות רמי דרג במשרד החוץ" או "בכירי מערכת הביטחון". הם גם זוכרים שמי שהעז להתווכח, להציג תזה הפוכה, להתחצף, סומן כהזוי, סהרורי או כבלתי רציונלי. ממש כמו עכשיו, כשכל עיתונאי המפקפק בגרסאות המשטרה והתקשורת או חושד, לא עלינו, בקיומם של אינטרסים מאחורי הכותרת, מוקע בהתנשאות דוחה כ"מלחך פנכה" או "כתב חצר".

והוא גם זוכר, הציבור חסר הדעה הזה, איך כמעט תמיד הסחף התקשורתי הזה, שגורמים פנים־ממסדיים היו שותפים מלאים לליבויו, נגמר באיפכא מסתברא. זאת הסיבה שהביביסטים נשארים "שרופים", כלומר ביקורתיים וחשדנים ביחס לכל טוויט שמתחיל ב"בום", ביחס לכל "התפתחות דרמטית", וביחס לכל "סקופ מטלטל". בימים סוערים אלה של לוחמה פסיכולוגית גלויה מכל הכיוונים, אי האמון של ה"בבונים" כלפי הסיפור הגדול על הסתעפויותיו המפותלות, וחשדנותם הבסיסית ביחס לכל "גורם מוסמך" בתקשורת, הם אי מרענן של יציבות ושל מחשבה חופשית. עד עכשיו הוא גם די הוכיח את עצמו. נו, אולי הפעם תנסו לפחות להיראות קצת פחות מופתעים?

ד"ר איתן אורקיבי הוא מרצה בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר