קשר פסול, עוד לפני המסרונים

גלגולי העיניים והתקפי הצדקנות בעניין חילופי המסרונים בין נציג הרשות לניירות ערך לבין שופטת המעצרים בתיק 4000 מעוררים תמיהה. דומה שאין כאן אלא הפתעה על עזות המצח של מי שהטילו מימיהם ממרומי המקפצה. הרי ברית התאומים הסיאמיים בין התביעה, השופטים ועיתונאים זועקת מכל פינה ויש בה כמעט תמיד זלזול מוחלט בחוק החרוט. תקצר היריעה מסקירה מקפת. נסתפק אפוא בדוגמאות ספורות.

עציר אחד בפרשת 4000 התלונן על פגיעה פיזית באמצעות פשפשים. עציר אחר התלונן על איומים בדבר פגיעה בפרנסתו העתידית - "תסיים את חייך כשומר בסופרמרקט", הטיחו בו החוקרים. רוב העצורים התלוננו על מניעת שינה כדי לפגוע בצלילותם בעת החקירה. מה אומר החוק בעניינים אלה? חוק העונשין, תשל"ז־1977 קובע כי "המאיים על אדם, או מורה שיאיימו עליו בפגיעה בגופו או בנכסיו... כדי לסחוט מן האדם הודאה בעבירה או מידע בדבר עבירה" דינו מאסר שלוש שנים. וכאשר התצהיר שנסחט מהעצור הוא "תצהיר שקר", גם הנסחט צפוי למאסר של שלוש שנים.

שוב ושוב אנו ניזונים מהדלפות של אנשי משטרה ושל אנשי הפרקליטות בדבר ממצאיהם האמיתיים והמדומים, כוונותיהם ודיוניהם. עיתונאים המתברכים במקורותיהם העלומים אינם אלא משרתי עבריינים. שכן, חוק העונשין קובע כי "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שאינו מוסמך לקבלה... דינו מאסר שלוש שנים".

לקשר הפסול בין הרשות השופטת, התביעה ואמצעי התקשורת פנים חמורות בהרבה. הכל יודעים כיצד קודמו אינספור פרקליטים ויועצים משפטיים לקידום למשרות שיפוטיות בכירות. מובן שהדבר התאפשר רק כאשר אנשי תקשורת תמכו במהלך. בשנים 1983-2012 כיהנו שלושה אנשי תביעה כנשיאי בית המשפט העליון. מאיר שמגר כיהן כיועץ המשפטי לממשלה במשך שבע השנים שקדמו למינויו כשופט עליון ב־1975; אהרן ברק שירש את שמגר כיועץ המשפטי לממשלה מונה מייד לאחר מכן, ב־1978,כשופט עליון; דורית ביניש שירשה מברק את הנשיאות כיהנה לפני מינויה לעליון ב־1995 כפרקליטת המדינה. שניים מאלה כבר הודיעו לאחרונה שנתניהו יהיה חייב לפרוש מתפקידו מייד עם הגשת כתב אישום נגדו. זאת, בניגוד לחוק יסוד: הממשלה המחייב פרישה רק לאחר הרשעה סופית בעבירה שיש עימה קלון.

על פי נתוני מחקר מדגמי של מחלקת המחקר של הרשות השופטת מ־2012, רק 0.3% מתוך מי שהואשמו בפלילים בבתי המשפט המחוזיים זוכו מכל האישומים נגדם. במקביל, רק 0.4% מתוך מי שעניינם נידון בבתי משפט השלום זוכו מכל האישומים.

האם הנתונים הללו מעידים על צדקתה המוחלטת של התביעה, עד כדי כך שיש להשעות ואולי אפילו להרשיע בטרם משפט ובניגוד לחוק, או שיש בהם כדי להעיד על תפקוד לקוי של הרשות השופטת והתביעה כאחת?