"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
ומי לא התמנה לעליון? חאלד כבוב

ומי לא התמנה לעליון? חאלד כבוב

,עודכן

''הַתְּקוּפָה הִיא פּוֹלִיטִית./ כָּל הַמַּעֲשִׂים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים/ אוֹ הַלֵּילִיִּים שֶׁלְּךָ, שֶׁלָּנוּ, שֶׁלָּכֶם/ הֵם מַעֲשִׂים פּוֹלִיטִיִּים". כך מזכירה לנו המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה את רוח הזמן האינטנסיבי, שאין ממנו מנוח אף לא לרגע.

ובלחץ הימים האלה נפל דבר. הרכב שופטי העליון נחתם לשנים הקרובות, וממנו יצאה השרה איילת שקד בתרועת ניצחון. במהלך מבריק ונחוש הצליחה לקדם בזמן כהונתה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון, שתואמים את תפיסת עולמה הפוליטית. בעיקר היה חשוב לשרה שקד להביא למינוי שופטים שיפרשו את הנורמות שקבע המחוקק, ולא יחליפו אותו. עבורה, ארבעת השופטים שקידמה הם שינוי הכרחי לביהמ"ש העליון. ימים יגידו.

נותר רק לקוות שהכנסת תרסן עצמה מחקיקה לא חוקתית, המאתגרת את ביהמ"ש העליון ומביאה למתיחות בין הכנסת לבית המשפט. את הפרק המיוחד הזה, של קו תפר עדין בין פעולת הרשות המחוקקת למבצעת, לא מלמדים מספיק בבתי הספר. הבלבול ואי ההבנה מתעצמים עוד יותר מלמידת המציאות הפוליטית הקיימת, שבה פוליטיקאים מנסים להטביע חותמם, מבלי לגלות רגישות לרקמת החיים המשותפת, ולהשלכה של זה על היחסים שבין שתי הרשויות.

על אחד העיוותים האלה יש להתעכב. אי מינויו של השופט חאלד כבוב לבית המשפט העליון נדחק לשוליים. שופט שאין עוררין על כך שהוא מוכשר, פיקח, חרוץ, עשוי ללא חת; שדן בתיקים מהמשמעותיים שנדונו בארץ, ובכללם פשיעה כלכלית וארגוני פשע מאורגן. שופט שאינו זקוק לאפליה מתקנת בשל היותו ערבי מוסלמי כדי להתקבל לעליון. מינויו של השופט כבוב היה כמעט ודאי, ולמען השינוי ההיסטורי הסכימה לשכת עורכי הדין לוותר על מינוי עורך דין מטעמה לעליון. אולם אז, במהלך מבריק, הביאה השרה לארץ מועמד - שלא בתוך עמו הוא יושב - אבל הוא אחד משלנו; יהודי שמרן התואם את תפיסת עולמה.

בביהמ"ש העליון נהוג לבחור שופטים לפי מפתח זהותי, וכבר מכהן בו שופט ערבי אחד. זה בהחלט מספיק למינימום הנדרש. על מקסימום אין מה לדבר. העובדה שלפי חלקם של הערבים באוכלוסייה ראוי שיהיו שני שופטים ערבים – אינה חשובה.

השרה שקד מקדמת זה זמן חקיקת זכויות לאום בעייתית ולא שוויונית בין יהודים לערבים. המהלך לשינוי הרכב בית המשפט הוא חלק מהאסטרטגיה שלה. ייתכן שעוד שופט ערבי אחד בעליון יכול היה לעמוד ביו שאיפותיה לבין הצלחתה. המינויים שבהם תמכה עד כה יקדמו את האג'נדה שלה, אבל ספק אם את המשך אמון הציבור בהחלטות בית המשפט. על מזבח השאיפה הפוליטית של השרה שקד, חאלד כבוב הוא קורבן חגיגה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו