עגינות: סרבני שנות האלפיים

בעלה של דפנה כבר נשא אישה שנייה והוליד ילדים במשפחתו החדשה, אבל את רעייתו הראשונה הוא מסרב לשחרר. בעלה של נורית חוזר על כך שהוא רוצה "שלום בית", ואלימותו הרגשית והכלכלית כלפיה לאורך נישואיהם אינה מספקת כדי לחייבו לתת לה גט. בעלה של שירה מסרב לתת לה גט ומופיע בכל דיון עם דרישות חדשות; היא אינה מוכנה להיסחט עוד על ידיו, אך לא יכולה לצאת לחופשי. תמר מסורבת גט כבר 17 שנה ובעלה משוכנע שעוד רגע קט היא תתפכח ותחזור אליו; עד אז הוא כובל אותה, שבויה בנישואים שאין להם מימוש. ארבע נשים, וכולן שותפות לדבר אחד – היותן עגונות.

בעיית העגינות וסרבנות הגט התרחשה לאורך הדורות תוך ניצול ציני ובזוי של ההלכה, והותירה אחריה אלפי נשים שבויות בידי בעליהן. בכך היא מציבה עצמה כאחת הבעיות החברתיות הקשות הקיימות בעולם היהודי. למרות שבעניינן של העגונות המסורת היא להקל כדי להתיר, לעיתים רבות היא לא מצליחה לחלץ את הנשים.

בעולם הישן עגינות התרחשה בעקבות אסונות שבהם גברים יצאו לדרכים ארוכות לצורך פרנסה, או בעת מלחמה, ולא שבו. כיום, בשל הטכנולוגיה המתקדמת, בודדים המקרים שבהם הבעל נעלם ולא ידוע כלל מקומו או מה אירע לו. חוקרים פרטיים, קשרים בינלאומיים, רשתות חברתיות וטבעו של "הכפר הגלובלי" מסייעים לנו במציאת רוב הבעלים. אך גם כשנמצאו, לרוב הם מתעקשים להשאיר את האישה בעגינותה ומסרבים לשחררה לחיים עצמאיים. זו עגינות שנות האלפיים, הכובלת אישה או איש לחיי נישואים שלא ממומשים בפועל, אך מונעת מהם נישואים אחרים.

לאורך ההיסטוריה היו מקרים מפורסמים של התרת עגונות, שהותרו ברוח הפסיקה המקילה בדיני עגונות. כך הותרו עגונות מלחמת העולם השנייה, עגונות מלחמת יום הכיפורים, עגונות המשחתת אילת והצוללת אח"י דקר, וגם עגונות מגדלי התאומים. כולן הותרו על פי עדות סבירה לכך שהבעל אינו בין החיים, תוך אחיזה בכל זיז הלכתי קיים. אירועים דרמטיים ויוצאי דופן קיבלו מענה מערכתי יעיל ובלתי מתפשר. אך מה יהיה על אלפי הנשים השבויות בידי בעליהן בכוונה תחילה, ואינן מוכרות לציבור?

מדינת ישראל קבעה עמדה, שלפיה סרבן גט עשוי לעמוד לדין פלילי על סרבנות, ואף העמידה לרשות הדיינים כלים להפעלת עיצומים על בעלים מעגנים. אמצעי הלחץ מבוססים על פסיקות הלכתיות מהמאה ה־12, ובהן חרם חברתי נגד סרבני גט. אמצעים אלו חשובים מאוד כמנופי לחץ על הסרבנים, אלא שממעטים להשתמש בהם. רבות ממסורבות הגט עלולות לחכות שנים ארוכות, עד שיפסקו לבעל "חיוב גט" שיאפשר את השימוש בעיצומים שמציע החוק.

עד שיימצא פתרון הלכתי מוחלט למצוקת העגונות, נהיה אנחנו שומרי ושומרות הסף עבורן. עלינו כציבור להוקיע, לגנות ולרדוף כל מי שמשתמש בכלי הבזוי של סרבנות גט. עלינו לתמוך בעגונות וליצור לחץ ציבורי על הסרבנים, ובה בעת לא לחדול מהמאמץ למצוא פתרונות הלכתיים מתאימים להתרת העגונות. יש לנו חובה מוסרית להבטיח כי דפנה, נורית, שירה ותמר, כמו אלפי אחיותיהן לצרה, יזכו לקבל את חירותן ולהתחיל בחיים חדשים.

פנינה עומר היא מנכ"לית ארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון,

ארגון הסיוע לעגונות ולמסורבות גט