מתי איראן מטרידה את טראמפ - ומתי לא?

העימות הישראלי־סורי־איראני, שפרץ במלוא חריפותו בסוף השבוע, הוליד דיון סוער באשר ליעדים ולאינטרסים של השחקנים המעורבים בו. ואולם, מקומה ותפקידה של מעצמת־העל האמריקנית נפקד ממנו כמעט לחלוטין, ולא בכדי. למרות החלטת ממשל הנשיא טראמפ להגדיל את תקציב הביטחון, מדובר בממשל נאו־בדלני, הממוקד בקשת איומים צרה ובמספר מוגבל של זירות, הקשורות בטבורן לאינטרסים ביטחוניים חיוניים של ארה"ב.

וכך, בעוד הבית הלבן נחוש להשקיע משאבים וכוחות רבים כדי להתמודד עם אתגר הטרור מבית היוצר של דאעש, וכדי לבלום את המרוץ המסוכן לגרעין של איראן וצפון קוריאה, הוא שואף לנתק את עצמו באורח חד־צדדי ממוקדי מתיחות ומשבר אחרים. זאת, תוך הפגנת חשדנות עמוקה כלפי בריתות אסטרטגיות רבות שנים, העלולות לגרור את ההגמון האמריקני להסתבכות צבאית הרת אסון גם בשוליה של המערכת הבינלאומית, וכך להסיט אותו מסדר היום המקורי שלו, המעוגן כמעט לחלוטין במרחב הפנימי.

כתוצאה מסדר עדיפויות זה, אנו עדים לפרדוקס של ממש בהתנהלות האמריקנית כלפי טהרן. בה בשעה שהממשל מאיים בפרישה מהסכם הגרעין עם איראן (אלא אם כן יתווספו לו נדבכים שיקשו על משטר האייתוללות לפרוץ לעבר הפצצה ולהמשיך בפעילותו החתרנית באזור), הוא מפגין אוזלת יד מול הנוכחות האירנית המתעצמת בסוריה ומול הסכנה המחריפה הטמונה בה לביטחונה של בעלת בריתה הישראלית.

העובדה שוושינגטון השלימה זה מכבר עם הפיכתה של דמשק למדינת לוויין, הנמצאת עמוק בתוככי מרחב ההשפעה של הקרמלין, מקרינה אפוא גם על התייחסותה לבת חסותה האיראנית של מוסקבה בגזרה זו. וכך, לא זו בלבד שאין לממשל שום כוונה להגביר כעת את היקף פעילותו בחזית הלוחמה בדאעש (שלאחרונה העלתה את מפלס המתח ביחסיו עם טורקיה), אלא שהוא ממשיך להתעלם מחצייתם של הקווים האדומים על ידי כוחותיו של הנשיא אסד במישור הלוחמה הכימית.

למעט מתקפת הטילים שטראמפ יזם לפני עשרה חודשים, הוא מאותת, אפוא, על כך שהמכלול הסורי - על כל מרכיביו כמעט - מרוחק שנות אור מליבת חשיבתו האסטרטגית. זהו, אם כן, אחד התחומים הבודדים שבו אפשר להצביע על המשכיות כלשהי בין עידן אובאמה (שגילה חולשה רבתי בטיפולו במלחמת האזרחים בסוריה, והזמין למעשה את ולדימיר פוטין להיכנס לזירה) לבין הנשיא שירש אותו בבית הלבן, שאינו מוכן לשנות באופן יסודי את כללי המשחק המעצמתיים שעוצבו ומוסדו במהלך המלחמה.

וכך, אף על פי שמתבקשת יוזמה אמריקנית חדשה מול רוסיה, במטרה לשכנע את פוטין להגיע להסדרה ארוכת טווח שתכלול בין היתר את צמצום הנוכחות והפעילות האיראנית בסוריה והעברת השלטון בדמשק לידיים אחרות - אין עדיין סימנים שיעידו על הנכונות לפעול במשותף לכינונו של סדר חדש ויציב יותר במדינה המדממת.

אחת הסיבות המרכזיות לפסיביות זו מעוגנת, ככל הנראה, במישור הפנים־אמריקני. בימים אלה, כאשר עננת החקירה של "הקשר הרוסי" במערכת הבחירות ממשיכה להעיב על תפקודו של הממשל, גיבושן של הסכמות בין וושינגטון לבין מוסקבה, בלי קשר לאופיין ולמהותן, עלול להתפרש כנגזרת מהסכמה מוקדמת כביכול של טראמפ לנתב את מדיניות החוץ האמריקנית לכיוון פרו־רוסי.

מבחינה זו, ידיו של הממשל כבולות במידה רבה, מה גם שעסקה אמריקנית־רוסית עשויה לחרוג מקווי המתאר של הגזרה הסורית, ולכלול גם "סוכריות" למוסקבה בדמות צמצום משטר הסנקציות נגדה. זאת, כתמורה על הגמשת עמדות מצידו של הקרמלין, כולל ביחס לריסון הפעילות האיראנית הן בסוריה והן במרחב כולו. בסופו של דבר, גם אופן ניהולם ויישובם של משברים רוויי מתח ועתירי סיכון עובר דרך חזית הבית ומישור הפוליטיקה הפנימית האמריקנית.

פרופ' אברהם בן צבי הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באונ' חיפה