לא לנפץ את תקרת הזכוכית

כשמפרשים את המונח "תקרת זכוכית", אפשר להבין שבעצם זו הגנה מפני סופות וגשם, ובזכות התקרה השקופה הזו אנחנו יכולים להמשיך לתפקד. תקרת הזכוכית מאפשרת לנו לראות את השמש, העננים והגשם מבלי להירטב. אבל מה הקשר בין ההגנה הזו שמתאימה לכל בני האדם לבין החסם הזה לנשים?

תקרת הזכוכית היא דימוי המשמש לתיאור "מחסום בלתי נראה, ובכל זאת בלתי עביר, שעוצר מיעוטים ונשים מעלייה לשלבים העליונים של הסולם החברתי, ללא קשר לכישורים או להישגים שלהם", כך על פי ההגדרה במילון.

החוק בישראל אוסר אפליה מחמת מינו של העובד, ולכן על פי החוק, נשים וגברים בעלי סיכויים שווים להגיע לעמדות ניהול ולתפקידים בכירים. ואולם בפועל מעט מאוד נשים נמצאות במרכז מוקדי הכוח.

מי בנה את תקרת הזכוכית הזו? השאלה מחזירה אותי לרגע בילדותי. בערך בגיל 10 השתתפתי בתחרות ריצה ל־80 מטר. רצתי מהר, הכי מהר שיכולתי, וכשסיימתי במקום הראשון, הבנים בכיתה צחקו עלי ואמרו "תראו תראו, הילדה הזו רצה כמו בן!". בבית, אמא כעסה עלי ואמרה שאם אני רוצה שיאהבו אותי, אני לא צריכה להיות כמו בן ולרוץ מהר. אני צריכה להתנהג כמו בת!

למעשה, כל חיי חונכתי שנשים הן צנועות, שקטות וענוגות. נדרשו לי 40 שנה, כמו בני ישראל שנדדו במדבר, להבין שאני עושה מה שאני יכולה ורוצה - כמו שאני, אישה. אני רוצה להשפיע ולהצליח כאישה. והגבר? שיצליח וישפיע גם, כמו שהוא.

אז מי בנה את תקרת הזכוכית הזו? שתי אפשרויות - או הוא או היא. אם הגבר בנה אותה, נשאלת השאלה כיצד יצרנו את המצב שאנחנו חיות מתחת לזכוכית הזו. ואם זו האישה, אז מה הבעיה, בואי נפרק אותה. לא ננפץ, כי אין מי שינקה את הרסיסים. נפרק.

הכוח לפרק את תקרת הזכוכית ולבצע את השינוי טמון בנו הנשים. אנחנו שמנו את תקרת הזכוכית הזו, כל אחת לעצמה. לכן מי שיכולה להסיר אותה זו רק האישה עצמה.

תהליך פירוק התקרה אינו פשוט, אבל תלוי רק בנו. עלינו לקחת אחריות על עצמנו, לא להפנות אצבע מאשימה אל החברה ואל הגברים. הכוח והקסם שבשינוי נמצאים בכל אחת ואחת מאיתנו. זה תלוי בנו - בכישורים, ביכולות, ברצון שלנו להיות במרכזי הכוח ואפילו להיות מפקדת טייסת!

אז אני לא רצה כמו בן, לא מתנהלת או מנהלת כמו גבר, אני עושה הכל כמו אישה. ואת?

עטליה אוברמן היא מייסדת ומנכ"לית "אניתיאה", מרכז השפעה נשית