רבנים, היזהרו בדבריכם

רבנים, היזהרו בדבריכם. המערכה, שקידשו אחדים מכם (בעיקר מהזרם החרדי דתי־לאומי) נגד גיוס בנות בכלל, ושירות קרבי שלהן בפרט, גלשה בשבועות האחרונים לאמירה מקוממת מאין כמוה: "בת שמתגייסת לא עושה קידוש השם אלא חילול השם".

האומנם? לא נסחפתם? אפשר להבין רב הדואג לתלמידיו ומבקש לייצר עבורם סביבת שירות ההולמת את רוח היהדות. גם התנגדות הרבנים להורדת רף האימונים וסרגלי המאמץ, שכל תכליתה היא לשלב בנות בחילות קרביים בשם השוויון, היא התנגדות הגיונית. לעומת זאת, ה"עליהום" שמתעלם מתרומתן של בנות - ובהן גיבורות ישראל - לצה"ל ולתקומת ישראל חוטא בביזוי ובהשמצה.

מה יאמרו, למשל, אותם רבנים על לוחמת מג"ב הדר כהן ז"ל, שבכוחותיה האחרונים פגעה במחבלים בשער שכם לפני כשנתיים והצילה חיי רבים? או על לוחמת מג"ב הדס מלכא ז"ל, שמאבקה במחבל שתכנן טבח המוני באזור העיר העתיקה עלה לה בחייה? כיצד תגדירו את שירותן של מאות לוחמות מג"ב במשימות שיש בהן סכנת חיים? האם הן מחללות שם שמיים או מקדשות אותו? האם הרבנים, שזועקים בכנסים האחרונים "חילול השם", נחשפו אי פעם לסיפוריהן של אסתר ארדיטי ואסתר ציילינגולד?

ארדיטי, בעלת עיטור המופת, היתה חובשת קרבית צנומת גוף, שבסתיו 1954 שירתה בחיל האוויר. בעוז רוחה – ממש לא בכוחותיה הפיזיים – חילצה ממטוס בוער שהתרסק את הטייס יעקב שלמון, גלגלה אותו לתעלה סמוכה, כיבתה את האש שאחזה בבגדיו והצילה את חייו. שניות ספורות אחר כך המטוס התפוצץ. במלחמת ששת הימים התלוותה ארדיטי לצנחנים משחררי ירושלים, טיפלה בהם במסירות תחת אש וזכתה בכינוי "המלאך בלבן".

אסתר ציילינגולד, מתנדבת מאנגליה, התעקשה בתש"ח להצטרף לקומץ מגיני הרובע היהודי, שעמד על נפשו מול התקפות הלגיון הירדני. היא היתה עדה עם חבריה לקריסת בית הכנסת "ניסן בק" (תפארת ישראל) ואז נפצעה קשה. ציילינגולד הועברה למנזר הארמני ועל ערש דווי כתבה להוריה שבאנגליה מילים אחרונות, שעד היום הן צוואה ומופת להקרבה ולעוז רוח: "אל נא תהיו עצובים יתר על המידה... יודעת אני שה' איתנו בעירו הקדושה, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר למען פדות העיר... בקרוב מאוד, אני מקווה, תבואו ותיהנו מפירות הגשמת המטרה שלמענה אנו נלחמים...".

האם "מגילת אסתר" של ארדיטי ושל ציילינגולד נופלת בקטגוריה של "חילול השם" או שמא "קידוש השם"? ומה על שרה אהרונסון וחנה סנש וברכה פולד? הן בוודאי לא ניחנו בכוח פיזי, אלא בעיקר בכוח רצון ובגבורת נפש. גם היום משרתות בצה"ל ובזרועות הביטחון לוחמות ומפקדות, כולל מפקדת טייסת התעופה בבסיס חצור, שמינויה העלה את חמת הרבנים.

דרושה אמנם מחשבה מוקדמת שלא לטעות בשיבוץ בנות לתפקידים שאין שמץ של סיכוי שיבוצעו על ידיהן כמו על ידי בנים, אבל המלחמה שהכריזו רבנים על שירות בנות בצה"ל ושילובן בשירות קרבי, ובעיקר הסיסמה שלא תיאמן, שהבנות הללו "מחללות שם שמיים", היא שקרובה יותר לחילול שם שמיים! הבנות הדתיות הללו, המתגייסות לצה"ל בשיעורים גבוהים והולכים, "מקדשות שם שמיים" ומרוממות ומפארות את שמה של היהדות. צה"ל והרבנים מסוגלים לדאוג יחדיו לכך שגם בנות דתיות החפצות בכך תשרתנה בצה"ל שירות משמעותי, "מוגן", אפילו קרבי - אם תתעקשנה על כך.