ג'ונגל רגשי - המאבק נגד הטרדות

נדמה שמה שמכונן כיום את המאבק בהטרדות ועבירות מין מנוהל על ידי רגשות ותחושות. ביקורת התבונה הטהורה פינתה את מקומה לרגש ולתחושה. כבר אין אמות מוסר, אין תפיסה אתית קטגורית, אין הבניה סדורה של תפיסת צדק; יש רק תחושות ורגשות. מי שזע באי־נוחות נוכח הרדוקציה המוסרית הזאת מוצא את עצמו במוקדם או במאוחר נסקל באבנים, שהרי אין בעולם טיעון לוגי היכול לעמוד מול רגשות ותחושות.

ההתאבדות של בועז ארד, המורה מבית הספר תלמה ילין שככל הנראה ניהל כמה רומנים עם תלמידותיו הקטינות, היא דוגמה לכך, הפעם מהכיוון ההפוך. הפעם הברנז'ה מרחמת, עושה חשבון נפש, עוצרת לרגע ושואלת את עצמה, אולי אנחנו כחברה ממהרים לשפוט? אולי הג'ונגל שיצרנו אכזרי עד כדי כך שאדם מעדיף את מותו על פני חיים של נידוי? ומה בסך הכל הוא עשה, תוהים שם, הרי גם ראש ממשלת צרפת ניהל רומן עם מורתו הבגירה והם נשואים עד היום.

אלא שסיפורו של ארד איננו כה רומנטי - הוא לא התחתן עם התלמידות שלו, הוא החליף אותן כמו גרביים. ולכן צריך לשאול מדוע הפעם, דווקא במקרה סדרתי חמור של ניצול מרות, התקשורת עוצרת לרגע ובוחנת את עצמה?

התשובה נעוצה ברגשות ובתחושות - בועז ארד התאבד וזה עצוב. במקרה של ארד העצב מכריע בדיוק כפי שהזעם הכריע במקרה של ינון מגל. עוצמת הפגיעה כבר לא מעניינת, עצם המעשה כבר לא רלוונטי. בחינה מדוקדקת וקרת רוח של טיב העבירה (אם בכלל) עלולה להכעיס את אלה ש"חשים ומרגישים", וכל ניסיון להכפיף את הג'ונגל הרגשי הזה לכדי משנה סדורה של צדק ומוסר נתקל בזעם.

בהיעדר קריטריונים מובחנים, הערה סקסיסטית בין שני בגירים מיודדים במסיבה וקטינות שנוצלו עד תום על ידי המורה הנערץ שלהן לאמנות - זה ממש אותו דבר. בעצם לא אותו דבר, ינון מגל לא זכה לאמפתיה כי, תודה לאל, הוא לא התאבד.

יש לא מעט כשלים בג'ונגל הרגשי שמנהל את מאבק הנשים נגד עבירות מין - חזקת החפות, היעדר המדרוג, חוסר הבחנה בין חיזור לא מוצלח לעבירות פליליות, הרחבה אינפלציונית של מושג האונס, והיד נטויה. לתחושתי, אלה פוגעים לא רק בהתנהלות חברה ליברלית תקינה, אלא בסופו של חשבון פוגעים בנשים עצמן, בעיקר בקורבנות האנונימיים של עבירות מין קשות.

עם זאת, ההתאבדות של בועז ארד אינה אחד מהכשלים האלה, ואוי לנו אם תיתפס ככזאת. אין דרך טובה יותר לסתום את הפה של קורבנות עבירות המין מאשר להניח על כתפיהם את מותו מרצון של המורה שלא בחל באמצעים. אם כבר מדברים על האשמת הקורבן, הרי זאת דוגמה קלאסית ביותר לכך.

ועדיין, אותו שיח תקשורתי שלא מאפשר דיון כשמדובר במקרים מעורפלים, הנעים בין פלרטוט עגום לעבירה ממש, פתאום לא מהסס לקיים דיון שההשלכה העיקרית שלו היא הטלת אשמה על נערות צעירות, שבעצם עדותן הובילו למות החשוד.

ליקוי המאורות המוסרי הזה מתאפשר מסיבה אחת - בכל הנוגע לעבירות מין, החברה המערבית זנחה את החשיבה הלוגית לטובת רגשות ותחושות. וכשרק תחושות ורגשות מנהלים אותנו - אז כן, הברנז'ה צודקת, התאבדות היא בהחלט עניין טרגי ועצוב.