זהירות, חיבוק משכר

קל להתפעל מהנאום בכנסת של מייק פנס, סגן נשיא ארה"ב. מדובר בנאום מחבק שהבהיר כי בארה"ב יש קבוצה גדולה של תומכי ישראל. נכון שסגן הנשיא הבהיר שארה"ב, גם תחת הממשל הנוכחי, תומכת בפתרון של שתי מדינות, אך במסלול הליכה יד ביד ולא במחיר של התנגשות איתה. יש תחושה של הקלה בידיעה שבוושינגטון נמצאים מי שנטיית ליבם כה ידידותית לישראל, על בסיס של תפיסת עולם ולא רק של אינטרסים. קל יותר לישראל להתנהל מול מי שלא מתעלם מהסירוב הפלשתיני, ומול מי שרואה עין בעין את האיום הגובר מצידה של איראן.

אך אסור להתבלבל ולחשוב שנאום זה מנבא את הכיוון ההיסטורי שאליו צועדת ארה"ב, או העולם כולו. הזהירות הזאת חשובה משום שהמאבק הפנימי בארה"ב לא הסתיים בבחירות האחרונות. ארה"ב נמצאת בלב עימות חריף ביותר על דרכה ותפיסת עולמה. כדי להבין זאת כדאי לזכור שיום לפני נאום סגן הנשיא שותקה ארה"ב, משום שהנשיא לא הצליח להעביר בקונגרס את שרצה להעביר, אף על פי שיש למפלגתו רוב בשני חלקי הרשות המחוקקת, בסנאט ובבית הנבחרים. הצד השני, הדמוקרטים בקונגרס, סירבו להתפשר כי לדעתם רבים הסיכויים שהסנאט הבא, שייבחר בעוד עשרה חודשים, יהיה סנאט דמוקרטי, ולכן אין למהר ולוותר לנשיא שעומד לאבד את מחצית הקונגרס.

הדמוקרטים שבים ומזכירים כי בחירת הנשיא הנוכחי היתה תאונה בדרך לשינוי דרמטי באופייה של ארה"ב, מעין תגובה לא רצונית של מי שנאבקים מאבק אבוד בדרך לאמריקה אחרת. במונחים ישראליים, שלא רלוונטיים לשיטת הבחירות האמריקנית, זה טיעון חזק, שהרי עבור הילארי קלינטון הצביעו 2 מיליון אמריקנים יותר מאשר עבור הנשיא.

המאבק בין שתי תפיסות העולם, שמרנית מול ליברלית, מתנהל בעיקר באשר לנושאים פנים־אמריקניים, משיטת הטיפול הרפואי הראוי דרך מיסוי ושאלות איכות הסביבה כמו באשר להפלות, להגירה ולמעמד הנצרות בארה"ב. יש למחלוקת הדים גם בתחום יחסי החוץ, למשל באשר לקשרים עם אירופה ולנכונות האמריקנית לקיים קשרים של ממש עם מדינות עריצות המפירות את כללי הדמוקרטיה המערבית, כמו גם ביחס לטיפול בפלשתינים וליחסים עם איראן.

במאבק הזה משמשת ישראל כלי משחק אחד מני רבים - היא לא הנושא החשוב ביותר אבל היא בולטת בגלל קשריה המיוחדים עם ארה"ב ובגלל מעמדם ומיקומם של היהודים בחברה האמריקנית בכלל ובפוליטיקה האמריקנית בפרט. במאבק הזה אין זהות אינטרסים ברורה בין מה שחשוב לחלק ניכר מיהודי ארה"ב למה שחשוב לישראל, בין השאר כי להם יש נקודת מבט של מיעוט קטן בחברה שלא כולה מכילה בקלות מיעוטים, נקודת מבט שפחות רלוונטית עבור ישראל. לכן לא מובטחת תמיכת חלקים חשובים בקהילה היהודית בכל מאבק ישראלי, כי חלקם רואה חשיבות רבה יותר לבריתות הפנימיות דווקא עם הצד היותר ליברלי בחברה האמריקנית. וזה עוד בטרם מביאים בחשבון את הזעם של קבוצות גדולות בחברה היהודית על השלטת התפיסה האורתודוקסית בישראל, תוך פגיעה בקבוצות הרפורמיות והקונסרבטיביות, שיחד מהוות את רוב האוכלוסייה היהודית המשייכת עצמה לקהילה המאורגנת בארה"ב.

מכל הסיבות הללו כדאי לא להשתכר מהחיבוק החם והמבורך של האגף השמרני בחברה האמריקנית השולט היום בוושינגטון. צריך לנצל את המצב הזה כדי לחזק תכנים משותפים בתחומי המודיעין והביטחון ולקדם אינטרסים חיוניים לישראל, אך אסור לעשות צעדים שינכרו את הצדדים האחרים בארה"ב ובעולם הרחב, בעיקר באירופה, רק "כי אפשר".

חלק ממהותה של ראייה אסטרטגית הוא היכולת לראות את האפשרויות, הטובות והחמורות הצפונות בעתיד, ולהתחשב גם בהן. זה יותר קשה כשתנאי ההווה מפתים ונוחים, יש לברך עליהם - ובה בעת לחשוב על העתיד - לא בטוח שהוא כל כך מבטיח.