אבו מאזן ברוגז – ומפקיר את הפלשתינים

בכל צומת דרכים שבו נדרשוהפלשתיניםלאורך ההיסטוריה לקבל החלטות כואבות, ובוודאי כאלו הכרוכות בוויתור על מה שנראה להם כמצוי בכיסם - הם העדיפו לפנות לאחור.

החשש מפני דעת הקהל ואולי גם מפני יריבים פוליטיים מבית שיתק פעם אחר פעם את יכולתם של המנהיגים הפלשתינים לקבל החלטות אמיצות בדרך להשגת הסכם, שיקדם את האינטרסים של בני עמם שלהם, גם אם לא ייתן להם את מלוא מבוקשם. החשש מפני משפט ההמון גבר אפוא על החשש ממשפט ההיסטוריה.

אבו מאזן אינו יוצא דופן מבחינה זו. וכך, במקום לקבל את פניו של סגן נשיא ארה"ב, להתדיין וגם להתווכח ולהתמקח, ובעיקר לנסות לקדם עם האמריקנים עסקה או הסכם, הוא בחר לנטוש את הזירה ולברוח לבריסל לחיקו החם והאוהד של האיחוד האירופי. באירופה הוא עתיד לקבל הרבה טפיחות על השכם וגם מילות עידוד, מה שנקרא "לצאת צדיק" בעיני האירופאים.

אבו מאזן ופדריקה מוגריני // צילום: AFP

אבל היחידים שיכולים לקדם עסקה בין ישראל לפלשתינים הם האמריקנים. שלא להזכיר את העובדה שבפעם היחידה שבה הושג הסכם בין ישראל לבין הפלשתינים הוא היה תוצאה של החלטה שקיבלה ממשלת ישראל מיוזמתה שלה ובלא שאיש הפעיל עליה לחץ. לבד מכך, האמריקנים, גם אחרי הקיצוץ במענקים שמעבירה ארה"ב לרשות הפלשתינית, הם עדיין התורם המשמעותי ביותר לעניין הפלשתיני, הרבה יותר מן האחים הערבים וגם מן הידידים באירופה וברוסיה.

המציאות איננה נוחה לאבו מאזן. הפלשתינים מצויים בשפל מבית ובאזור, ומנגד ישראל ניצבת באחד מרגעי השיא שידעה בכל האמור במעמדה האזורי וזה הבינלאומי. העסקה שאותה מבקשים לקדם האמריקנים יחד עם שותפיהם הערבים, אחיהם של הפלשתינים, רחוקה כנראה ממה שלו מצפה אבו מאזן. אבל הנהגה אמיתית נבחנת ביכולת להתמודד עם מציאות קשה ולנסות להפיק ממנה את המיטב, ולא לברוח בכל פעם שמתעוררים קושי או אתגר או לשחק משחק של ברוגז שאת מחירו משלמים קודם כל הפלשתינים עצמם.

מוטב היה לאבו מאזן לכבוש את כעסו ולהתגבר על עלבונו, וכמנהיג המחויב לאינטרסים של בני עמו, לנהל - גם אם מעמדת חולשה וחיסרון - דיאלוג עם האמריקנים. אחרת גם את ההצעה שמציע היום טראמפ בדרכו הבוטה והלא דיפלומטית, עשויים הפלשתינים להחמיץ.