"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

חוק המרכולים: הליכוד צריך להיזהר לא להפוך למפא"י

,עודכן

כדאי שמנהיגי הליכוד ונבחריו יפנימו את המסר שמבטאים מתנגדי חוק המרכולים מתוך הממשלה. זהו סנטימנט עמוק, שרבים בימין החילוני־ליברלי, זה שלעיתים קרוי בלעג (או בנוסטלגיה) הליכוד של פעם, שותפים לו זה מכבר. גם אם חוק המרכולים "לא ישנה דבר בשטח", ואפילו ששר הפנים מכריז כי יתקשה לאוכפו, הוא עדיין קשה מאוד לעיכול.

מה שממוסגר תקשורתית כפרק נוסף בפולמוס הנצחי על מעמד השבת במרחב הציבורי, נחווה בפועל על ידי אזרחים כחדירה למרחב הפרטי. אני מכיר כמה תומכי ליכוד שהזדהו, לתדהמתם, עם משל "החמור החילוני" של אורי משגב ב"הארץ". השר אופיר אקוניס וח"כ שרן השכל הודו בכך בעצמם: רבים מדי בימין מתעבים את החוק הזה. ואולי צריך לדייק: דווקא אלה שאינם עוינים בהכרח את המצע הערכי־מסורתי שעליו צומח חוק המרכולים, מתעבים את עצם קיומו - כחוק.

נכון שרבים ממצביעי הליכוד יכולים לחיות בשלום עם הכורח "לקנות את החלב והסיגריות עוד ביום שישי", כפי שכתב דרור אידר בסוף השבוע. אלא שקשה להם לקבל שממשלתם הנבחרת, דווקא בהנהגת הליכוד, פועלת לצמצם פעילות מסחרית ופוגעת בחופש הבחירה של אזרחיה. זה לא עניין של פינוק ואזורי נוחות - שגם אותם, אגב, מותר לאדם העובד לדרוש. זה גם קצת יותר מסלידה אינסטינקטיבית מהתערבות של מיעוט חרדי באורח חייו של הרוב החילוני. זו התנגדות שנובעת מאי נחת הולך ומתרחב לנוכח התחושה שבהרבה מדי ויכוחים ערכיים, תרבותיים, חינוכיים - הופך הליכוד בהדרגה מכוח משחרר לכוח מדכא.

הביטו בשלל קריאותיה של שרת התרבות, מירי רגב, לצנזר או לקצץ תכנים. גם אם רבים בימין מסכימים עם ביקורתה על המונוליטיות האידיאולוגית בשדה התרבות, קשה להם, דווקא כליכודניקים, עם פרקטיקות של פסילה או של התערבות ממשלתית בתוכני היצירה התרבותית.

תמיד יש הנמקות לגיטימיות וענייניות. אבל בחלוף הזמן, כשנגמרים הדיונים, נותר רושם מצטבר: סנקציה תקציבית על תיאטרון, איום בהסרת תמיכה מפסטיבל, ניסיון - מופרך - לכפות קוד לבוש על מופעי מחול. ולא רק תרבות: פיקוח על פעילות והתבטאויות עובדי מדינה, רגישות יתרה לפעילות פוליטית במוסדות ציבוריים, חתירה לרגולציה על תוכן באקדמיה. צריך להבין את חוק המרכולים גם בהקשר הזה.

לא הייתי פוטר במחי יד את קולות המחאה, בפרט כשהם עולים מתוך המחנה. הלוא זהו הדבק האידיאולוגי בליכוד, מעידן חירות ועד היום: התנגדות להגמוניה כוחנית, הסרת חסמים, פתיחת שווקים לתחרות. לפני שאנחנו ימין אידיאולוגי, הם יאמרו, אנחנו דמוקרט־ליברלים. לשם כך "הפלנו" את מפא"י, ובעבור זה אנחנו מנהלים גם היום מאבק במנגנוני ההשתקה, ההדרה ועודף הרגולציה. רבים בליכוד חשים היום שמשהו בלהט השלטוני בממשלה הנוכחית חותר בהתמדה תחת האתוס המכונן של תנועתם. זהירות, שמא דווקא במלאות יובל ה־40 למהפך, ימצא עצמו הליכוד בתפקיד מפא"י.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר