חלום ליל סתיו שמאלי

קשה להתעלם מהאופנה הנוכחית בשמאל, לתאר את נתניהו במונחים של שלטון אבסולוטי, שקיצו יגיע במהפכה. מיצג הגיליוטינה האווילי ברוטשילד היה רק אחד הביטויים שלו, שייחודו בזה שהעז להמחיש את ההיסק הנגזר מן האנלוגיה: אם נתניהו הוא עריץ, סופו להיפרד מראשו. אבל התשתית הרעיונית למשוואה זו איננה נחלת אנרכיסטים שובבים. היא יומיומית ושגורה בשורות השמאל, גם בפי זה המתקרא "רציונלי".

כבר לפני שש שנים, עוד בימיה ב־ynet, כינתה אריאנה מלמד את נתניהו "הקיסר מקיסריה", והזהירה ש"קיסרים לא מפנים את הכס מרצונם". לאחרונה אף חזרה על כך ב"הארץ", והגדירה את הזוג נתניהו כ"קיסר וקיסרית". היא, אגב, לא מקורית במיוחד. אחרי שפרשן "הארץ" חמי שלו המשיל את נתניהו לטיטוס קיסר, השיב לו פרשן אחר, באותו עיתון, שמתבקש להשוותו גם לקליגולה או לנירון. המתמצא בתולדות רומא, לא יוכל לטעות במסר.

מאגר הדימויים בלתי נדלה: פעם זה קיסר רומי, ופעם זה אחד הדיקטטורים בני המאה ה־20, שליט רומניה צ'אושסקו, ואשתו כמובן, שאיריס לעאל מ"הארץ" לא יכולה שלא להיזכר בהם כשהיא צופה בנתניהו ורעייתו. סיפור נפילתו הברוטלית של הרודן הרומני מעורר בכותבת המתפעמת השראה ותקווה. אפילו סתיו שפיר, סוף־סוף חברת כנסת למודת בחירות במדינת ישראל, העירה, באחד מאירועי שבתרבות האינסופיים, ש"משפחת נתניהו רואה בעצמה משפחת מלוכה, ואת עם ישראל כנתינים".

מדגדג להפנות שאילתה לחברת הכנסת, ולפרשנים הפוליטיים, שמא יואילו לנקוב בשמו של מלך, קיסר או עריץ אחד, מאלה שעל גבם הם בונים תילים של דימויים - שהעמיד את עצמו לבחירות דמוקרטיות, פתוחות, חופשיות, מהסוג שנתניהו, הדיקטטור, זה ש"לא מפנה את הכס", יוזם - ואף מאיים בהן - פעם אחר פעם?

הדימוי הזה שכיח מכדי שיהיה אפשר לפסול אותו במחי יד. הוא פותח צוהר לדמיון הקולקטיבי של רבים בשמאל הישראלי, המתחרים בתיאורו של נתניהו כעריץ כוחני ורודף בצע. האם זה רק כדי לייצר דמוניזציה לנתניהו, ולקעקע את הלגיטימציה לשלטונו? האם זה חלק מתעשיית השנאה, מתן פורקן לצמא אובססיבי לדם, שהשמאל מתאמץ להסתיר ולהכחיש? ואולי זה דווקא גירוי שנועד לסייע למובילי דעה למכור ביתר קלות פנטזיה על הרגע שבו נתניהו יסיים את כהונתו, רצוי בעזרת פלאשבקים לסצנה ספרותית עם גיליוטינות בכיכר או כיתת יורים בלילה אפל?

כדאי להקשיב למערכת הדימויים הזו, לא רק בגלל האופן שבו היא מתארת את נתניהו. המפתח לפיצוח הקומפלקס הפסיכו־

פוליטי הזה נעוץ דווקא באופן שבו מדמיין השמאל את עצמו, באמצעות חלומות המרי, כנציג העם. את תוצאות הבחירות והמציאות הנשקפת בסקרים האחרונים, ממיר השמאל בפנטזיית חורף מנחמת, שבה, ורק בה, הוא־הוא העם, הוא המרים את נס החירות, והוא גם ישחררנו מציפורני העריצות. ומה אם העם רוצה לשוב ולבחור בראש משפחת המלוכה, ולשלוח את שפיר אל האופוזיציה? התשובה לכך הלוא חרוטה בדנ"א של השמאל זה מכבר: נחליף את העם. מה יש לדבר, חלום ליל סתיו.