חוק ירושלים ציוני וחיוני

אם אי פעם תגלוש שוב ממשלה ישראלית במורד המסוכן - בטחונית וציונית - ותבקש שוב: לחצות את ירושלים בחומות וגדרות תיל, לחלק את העיר העתיקה, או להתפשר על הר הבית - הרי שאתמול הגביהה כנסת ישראל עוד את המשוכה שתעמוד בפניה.

הוראות שריון הדורשות רוב שעולה על 61 ח"כים נדירות מאד בחקיקה הישראלית. הוראות כאלה, שעוסקות בחוקי יסוד ששינויין מחייב רוב של 80 חברי כנסת, חוקקו עד היום רק לעניין מניעת האפשרות להשעות את עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי באמצעות תקנות לשעת חרום, או בעניין דחיית הבחירות ו'הנצחתה' של הכנסת המכהנת. עכשיו קובע המחוקק ששלמות ירושלים, בירת הנצח של העם היהודי, היא שוות ערך לפחות לחוקי ההגנה על המשטר הדמוקרטי.

זהו חוק מעשי. לא תיאורטי. הכנסת מציבה עתה מכשול בפני כל ממשלה שתבקש להעביר לפלשתינים שכונות ירושלמיות כעיסאוויה, ג'בל מוכאבר, או צור באהר. אלה ודומותיהן נושקות לשכונות יהודיות, כגבעה הצרפתית או הר הצופים ושכונת ארמון הנציב או קיבוץ רמת רחל. אתמול הקטינה הכנסת את הסבירות שהפלשתינים ישחזרו בעוד מקומות על קו התפר בירושלים את מתקפות הירי הרצופות על שכונת גילה הירושלמית - לאחר ששכנתה, בית ג'אלה, נמסרה לרשות הפלשתינית.

החקיקה החדשה חיונית גם כדי שלא נסתכן שוב באפשרות שהפלשתינים לאחר חלוקה, יפגעו בחופש הגישה והפולחן למקומות הקדושים ליהודים בירושלים. הם עשו זאת בעבר הרחוק והקרוב - בכותל, בהר הבית, בהר הזיתים, ובקבר רחל. המהלך שהכנסת נקטה בו גם ישמר את מרקמי החיים המשותפים בין יהודים לערבים בבירה. הם מתקיימים בירושלים, לצד העימות הדתי והלאומי, בהיקפים רחבים פי כמה מזה שהציבור נחשף אליהם. חלוקה - לבטח היתה פוגעת בהם.

זהו אחד החוקים היותר ציוניים שחוקקו במקומותינו. הוא מעצים, כפי שראוי, את נוכחותו ומשקלו של חוק יסוד ירושלים בירת ישראל במרקם המשפטי של חיינו הלאומיים. הוא מציב משוכה נוספת בפני הרפתקאות מדיניות ובטחוניות מופקרות, דוגמת אלה שצמד האהודים, אולמרט וברק, כמעט והמיטו עלינו כאן בשני העשורים האחרונים.