הקצין ששמר על איפוק מול בחורה שסטרה לו בעת הפגנה ביו"ש הפך לסמל. יש המציינים זאת לגנאי, בטענה שהיעדר התגובה יוביל להתפשטות התופעה, ויש המציינים זאת לשבח - כי איפוק הוא כוח, ואין דרכו של צה"ל להגיב על מעשי שטות של ילדות.
מי שרצה לחזק את משמעותו השלילית של הסמל הסביר שישראל מפגינה בכך חששות, וכי בעל הבית צריך להוכיח את בעלותו במעשים. זה נכון בהר הבית, וזה נכון בהפעלת הכוח הצבאי נגד חמאס, כמו גם בהחלטות על בנייה ביו"ש. האיפוק נתפס במזרח התיכון כחולשה, ולכן הוא מעודד את אויבינו להקצין את עמדותיהם.
מי שרצה לחזק את הסמל לחיוב הסביר כי מוטב לישראל לבצע ויתורים בתחומים בלתי חשובים - ובלבד שתשמר את יכולותיה להגיב בכוח רב בסוגיות קריטיות. בעל הבית יכול להרשות לבצע מדי פעם בפעם מחוות כלפי הנחותים ממנו בעוצמתם, ובכך לשפר את מעמד ישראל בעולם, ולשמור את השימוש בכוח לדברים החשובים באמת. לסטירת הילדה ולכמה מבנים ביו"ש אין משמעות, כל עוד ישראל משפרת את מעמדה הבינלאומי ובשטח.
נדמה שתקרית הסטירה מכילה מרכיב נוסף שאסור להתעלם ממנו. דמותו של צה"ל, בעיני חייליו והעולם גם יחד. במידה מסוימת, יש בכך מעין דמיון לפרשת אלאור אזריה, שיושב בכלא בגין ירי במחבל לאחר שנוטרל. בשני המקרים עולות שאלת השימוש בכוח, המגבלה המוסרית הטמונה בו והתועלת המעשית הנלווית לו.
באשר לתועלת המעשית, נדמה שחלק מהמטיפים לשימוש מרובה בכוח לא הפנימו כי היהודים הם השליטים החזקים במדינת ישראל וביו"ש. ישראל כבר בנתה "קיר ברזל", וכל הניסיונות לערער אותו נכשלו. בעצם ההמלצה "להראות להם" טמונה חולשה, שהרי מי שחזק באמת לא עוסק באובססיביות בצורך להראות את כוחו. עם כל הכבוד, סטירה מרגיזה מילדה או חיסול מחבל פצוע לא יוסיפו משהו לתדמית (המוצדקת) של ישראל כעוצמתית.
משפחת תמימי בעימות קודם עם חייל צה"לצילום ארכיון: אי.פי
גם ההצעה להטיל עונש מוות על מחבלים לוקה באותה הבעיה. לא הוכח שעונש מוות מרתיע מחבלים, וחברה שהורגת בוודאי אינה הופכת טובה יותר. נכון, גם בארה"ב קיים עונש מוות, ולא רק במדינות מצורעות - אבל הוא לא הפחית את שיעורי האלימות, הגבוהים בהרבה מאשר בישראל.
יתר על כן, מעשים דוגמת הסטירה וחיסול מחבל פצוע מזיקים למדינת ישראל; הם מקילים להציגה כמדינה שאיבדה את דרכה מבחינה מוסרית ולהאשים בכך את "הכיבוש", אם כי אין שום הוכחה שתוצאות המלחמה ב־67' הפכו את החברה הישראלית למוסרית פחות או את צה"ל לאכזרי יותר.
נראה שבסוגיית הסטירה, בדומה לנושאים אחרים הנוגעים להתנהגות צה"ל בקרב האזרחים הפלשתינים, כדאי ללכת בדרך הנוקשה פחות; נוח יותר להגן עליה מבחינה מוסרית, ונלווים לה יתרונות במערכת היחסים עם האוכלוסייה האזרחית הרחבה. הפיגועים הרבים בגל טרור הבודדים, שהתבסס ברובו על שימוש בסכינים וכלי רכב ככלי רצח, לא גררו את ישראל לעוד אינתיפאדה, והגל העכור שכך יחסית בלי שישראל תיאלץ לשלם מחיר מדיני או אחר. אחד הגורמים לתוצאה זו הוא התגובה המדודה של צה"ל: מעט מאוד אזרחים תמימים נפגעו ממהלכי ענישה בעקבות מעשי הטרור, מפני שאלה כוונו לפגוע במקורבי המחבלים בלבד; וכמעט לא בוצעה ענישה קולקטיבית, כך שלתושבים היה ברור כי רק מי שמעורב בטרור, סובל.
נדמה שמדובר בשיעור טוב להמשך הדרך. מי ששולט ללא מצרים, צריך לשמור את האמצעים הדרסטיים שבידיו למקרים יוצאי הדופן. יש לשמור על מידתיות ולא להזדקק לעונשים שתועלתם קטנה ומחירם גבוה כלפי פנים וכלפי חוץ. נכון עשה הקצין שהתאפק אל מול הסטירה; טוב יהיה אם התאפקותו תאומץ ככלל התנהגות חשוב בהקשר הפלשתיני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו