בואו לבקר בהר הבית

כ"ה בכסלו לפני 2,181 שנה היה יום עצוב אך גם שמח בהר הבית. אירועי היום ההוא - מסד לחג החנוכה וזיכרון לדורות - נשאו עימם השפלה ועלבון, ואחריהם שמחה עצומה והתרוממות רוח. ספר המקבים מתעד כיצד חנו החשמונאים בירושלים המשוחררת, קרעו בגדיהם ובכו לנוכח בית המקדש השומם והמחולל, וגם את שמחתם "בשירים, בנבלים ובמצילתיים", כשהעלו מחדש את הנרות במנורת המקדש.

כ"ה בכסלו לפני כ־50 שנה אצר אף הוא תחושות קוטביות של שמחה ועצב. מדינת ישראל שחררה אמנם את מקום המקדש החרב, וקריאתו של מח"ט הצנחנים מוטה גור - "הר הבית בידינו" - הרטיטה לבבות, אבל הרוח היתה אחרת, רוחו של שר הביטחון דאז, משה דיין. דגל ישראל הוסר מההר ועם ישראל "הורד" ממנו אל הכותל המערבי, בטרם הספיק לעלות אליו. דיין הפקיד בפועל את ההר בידי המוסלמים ואסר על יהודים להתפלל בו.

הוא טעה והטעה להאמין שבכך הוא מעקר ומרחיק מהסכסוך את הממד הדתי שלו. שותפיו הנאמנים היו אז הרבנים, שהצטרפו אליו מטעמים הלכתיים. הם אסרו כניסת יהודים להר לצורך תפילה וביקור והתעלמו מגודל השעה. הם דיברו גבוהה על הריבונות שאבדה שם, אך לא הבינו שריבונות יהודית בהר בלי נוכחות ממשית בו היא מעין ריבונות אפלטונית; ריבונות נוסח דנידין, גיבור ספרי הילדים הרואה ואינו נראה.

הברית הנדירה הזאת בין הדת לבין המדינה שרדה כשלושה עשורים. היא הרחיקה תודעתית את היהודים מן ההר. היא קיבעה את הכותל כדבר הבלעדי, וכמעט הפכה את "התחליף" - אשר גם בו יש קדושה - למקור. היא גם העניקה למוסלמים את התחושה המוטעית שהיהודים המעטים שמגיעים להר באים לשם כ"מבקרים", משל היו תיירים זרים.

בשנים האחרונות מתרחש פלא גדול: קומץ נאמני ההר הצליח לעורר מחדש את הלבבות, והמשטרה מסירה מגבלות ופותחת את ההר בפני יהודים. שופר עדיין אינו קורא בהר הבית ומנורה אינה מאירה אותו, אבל יהודים מממשים סוף־סוף את "כבשת הרש" אשר דיין הותיר להם שם - ביקור בהר. במקום מאות בשנה, מגיעים כעת מאות ביום. את השנה האזרחית היוצאת נסיים שם עם כ־25 אלף מבקרים יהודים!

אלא שמעגלי המבקרים עדיין תחומים בעיקר לציבור הדתי־לאומי, שמאות מרבניו שינו את גישתם ההלכתית. זאת החמצה היסטורית. הר הבית אינו נחלת הדתיים בלבד.

הציבור היהודי הרחב בישראל ממשיך להתייחס להר כאל ספר עתיק ומרשים שנחת עליו במפתיע כמתנת בר מצווה מאוחרת, בשנת ה־19 למדינתו. חתן השמחה עלעל מעט בספר, ואז הניח אותו על מדף גבוה בארון הספרים, במקום הנראה אמנם לעין כל, אך היד אינה מגעת אליו. מדי פעם בפעם הוא מנער ממנו אבק ומתגאה - משל היה אספן ספרים - שהספר הנדיר והעתיק הזה נמצא ברשותו. הבעיה היא שמעולם הוא לא פתח את דפי הספר שהוא מעלה על ראש שמחתו; מעולם הוא לא ביקר שם, בהר.

אין חזק ככוחו של הרגל, והכותל הפך להרגל. לעיקר. שם ירד מסך, ומעבר לו - אין דבר. חנוכה הקרוב הוא מועד מתאים להרמת המסך הזה. בואו להר. קומו ועלו ציון. הימנעו מתפילה שם; הסתפקו בביקור. גם זה לא מעט במציאות הנוכחית.