על ישראל להשקיע באזרחיה שגרים בחו"ל

לפני שבועות אחדים התכנסו בברלין כמה עשרות ישראלים למפגש "פורום העסקים הישראלי הבינלאומי". הכותרת הזו לא נועדה להעניק לאירוע הילה מלאכותית: הנפגשים היו אנשי עסקים ישראלים שהגיעו לבירת גרמניה מרחבי העולם, כדי להגביר את הרישות ושיתופי הפעולה, לחלוק מידע וניסיון, ובעיקר - לבחון כיצד יכולים ישראלים החיים מחוץ למולדתם להדק את הקשר עם ישראל ולסייע לה, בין היתר במאבק החשוב נגד מערכת הדה־לגיטימציה החותרת לחיסול מדינת היהודים.

"פורום העסקים" הוא יוזמה של ארגון "מנהיגות ישראלית בתפוצות", הפועל זה כמה שנים לגבש קהילות ישראליות בתפוצות, למסד קשר בינן לבין הקהילות היהודיות המקומיות - שלעיתים קרובות אינן מאירות פנים למהגרים ישראלים, ולשנות את יחסה של ישראל לאזרחיה החיים בעולם. הבחירה בברלין כמקום התכנסותו של "פורום העסקים" לא היתה מקרית: בירת גרמניה הפכה למוקד הגירה עבור אלפי ישראלים. "הגירת מחאה" בראשיתה, בעידודן של הרשויות בברלין משתנה אופייה של הגירה זו ויותר אנשי עסקים ויזמי היי־טק מפותים לעבור לבירת גרמניה באמצעות הטבות משמעותיות, במסגרת מאמציה להפוך למרכז חדשנות עולמי.

העיסוק האובססיבי בסוגיית "ישראלים בברלין", שעודד על ידי גרמניה כחלק מ"נורמליזציה" שנועדה למחוק את העבר הנורא ביחסים עם היהודים, יצא מכל פרופורציה הגיונית. ככלות הכל, מספר הישראלים שעברו לגור לאורך זמן בברלין, או בגרמניה בכללה, ולא הרימו ידיים וחזרו ארצה או עברו למקום אחר, הוא מצומצם יחסית. בניגוד למקומות אחרים בעולם, אין בברלין חיי קהילה ישראלית מאורגנים. הישראלים החיים בבירת גרמניה מסוכסכים בינם לבין עצמם, ונתונים עדיין למרותו של מיעוט קולני מהשמאל הקיצוני, שהפך את ברלין - בברכת השלטונות המקומיים - למרכז פעילות אנטי־ישראלית.

תופעה זו של קיבוץ ישראלי אנטי־ישראלי אינה ייחודית רק לברלין. אפשר למצוא כמותה גם במקומות אחרים ברחבי אירופה המערבית וגם, טיפין טיפין, בארה"ב ובקנדה. קיומה של התופעה התאפשר לא מעט בגלל גישת הדחייה וההתעלמות שאפיינה את מדיניות ישראל כלפי קהילות המהגרים הללו, שנתפסו כ"נפולת של נמושים". המונח "יורדים" די סימל את יחסה השלילי של ישראל לאותם מהגרים: יהודים צריכים לעלות לישראל, לא לרדת ממנה. מאחר שהגירה מישראל נתפסה כ"חטא" רעיוני על סף בגידה, נאלצו לא מעט מ"היורדים" לפתח תיאוריות הצדקה להחלטתם לעזוב את הארץ, שבדרך כלל הסתכמו בהטלת אשמה מוחלטת על ישראל, ש"כשלה" בייעודה וביישום חזונה. וכך, גם מי שלא הצליח בחייו בישראל, יכול היה להגיע למקום כמו ברלין ולהתחיל לנאום באוזני הגויים על "גזענות הציונות", "נוראות הכיבוש" וה"אפרטהייד היהודי".

היחס העוין ההדדי לא אפשר לישראל ולישראלים בתפוצות לפתח קשר בונה, שלא לדבר על זיקה הדוקה. אך לאחרונה אפשר להבחין בשינוי: ישראל מתחילה להכיר בקיומן של קהילות ישראליות ברחבי העולם ומבינה את חשיבות בניית הדו־שיח עימן. הישראלים המהגרים, שחלק לא קטן מהם חוזר לחיות בישראל במוקדם או במאוחר, לא נתפסים עוד כ"בושה לאומית" אלא כמקור עוצמה והעצמה. יש לא רק קהילות לוזרים ישראלים אנטי־ישראליים ברחבי תבל, אלא גם קהילות ישראליות מצליחות ומשגשגות, שמרגישות מחויבות עמוקה לארץ ולמדינה. יש בהן דורות של צעירים, שאמנם נולדו מחוץ לגבולות ישראל, אך הוריהם או הם מעוניינים לשמור על גחלת הישראליות, שעל פי רוב אינה זהה ליהדות הגולה.

בתחילת המאה ה־21, כשישראל פתוחה משהיתה בעבר לעולם והגלובליזציה מניידת בקלות אנשים, מבלי שהדבר קשור בניתוק מוחלט מארץ המקור, ישראל צריכה לכרות חוזה חדש עם קהילות הישראלים ברחבי העולם: עליה להשקיע יותר בהקמת מרכזי תרבות ומפגש בערים גדולות שבהן חיים ישראלים רבים ולחשוב מחדש גם על אפשרות הענקת זכות הצבעה לישראלים במקומות מגוריהם, כנהוג במדינות מתוקנות רבות.