הצערת הנבחרת: כל אנשי קטש

1 רק התחיל את הג'וב, ועודד קטש מתבקש למצוא את האיזון הקדוש, הבלתי אפשרי, שהספורט הישראלי כל כך מתקשה להשיג כבר שנים: גם להביא תוצאות, וגם לפתח דור שחקנים חדש. גם לגרום להווה להיות שמח, וגם להכין עתיד בהיר. והנה מגיעה לה נבחרת יוונית של אוכלי אדם, מפרקת פיק אנד רולים כמו היו שיפודי סופלאקי ומנגבת כל ניסיון חדירה כמו היו צזיקי, ומראה שעומק של ענף הוא עניין שנבנה לאורך שנים, רבוי שכבות, מתובל במסורת ומלא בחיילים אלמונים שקיבלו את הזדמנות חייהם.

וכגורלם של חיילים אלמונים, הם גם יודעים שהם יזוזו הצידה אל שגרת האלמוניות שלהם כשנסיכי היורוליג והאן.בי.אי יסיימו את עיסוקיהם החשובים יותר ויגיעו לקחת חלק בהרפתקאות ושיגועי פיב"א. כמה מעיק שהעילית של הכדורסל הישראלי לא מסוגלת להתמודד עם יושבי השורה השנייה והשלישית של אימפרית ספורט כמו יוון, ולדעת שמאחורי העילית שלנו אין לנו כלל חיילים אלמונים, רק שחקנים שמחכים לפירורים מזרים ומתאזרחים ועל כן לא מפתחים תחושת אחריות. שחקני ליגה שנייה שזקוקים לעבודה נוספת, ובוגרי מחלקת נוער שסוגרים טופס בלי לקבל הזדמנות אמיתית.

2 ונדמה שההפסד ביוון סיפק לכדורסל הישראלי את הדבר האהוב עליו ביותר: חישוב הסיכויים, כמו פקידונים קטנים, באיזה הפרש חייבים לנצח את בריטניה בפברואר ואיך נסתדר עם הקור האסטוני. כי מלבד הכרזות על "הצערת" הנבחרת, נדמה שלא שמענו מהבוסים של קטש מה המטרה האמיתית של עבודתו. אם אכן העתיד שייך לצעירים, הזימון של אבי בן שימול (בן ה־32), מרגש ככל שיהיה, מגיע על חשבונו של יפתח זיו, שצריך זקן להתגלח עליו, גם אם הוא נמצא בתקופה לא טובה בנהריה (ולעיתים קמפיין נבחרת טוב עוזר לשחקנים כשהם חוזרים לקבוצה שלהם).

אם הסתננות למונדובאסקט היא מטרה מוצהרת (ואכן מדובר בהזדמנות חד־פעמית), צריך ללכת אול אין עם השחקנים הכי מוכשרים שנמצאים בכושר הכי טוב ומתאימים למאצ'־אפ אכזרי ופיזי כמו זה של היוונים. אבל לא שמענו שהמונדובאסקט חשוב, ולא שמענו שהוא לא חשוב. אנחנו רוצים גם וגם.