דרוש דם חדש בענף הבנקאי

המיזוג של בנק מזרחי־טפחות ובנק אגוד מסמל כמעט סופית את סוף עידן הבנקים הקטנים בישראל. אחריו נישאר עם אוליגופול של 5 הקבוצות הבנקאיות הגדולות ובנק ירושלים הקטנטן. לאוליגופול, בהגדרה, אין תמריץ להיות תחרותי. לא חייבים ללכת לספקולציות על קונספירציות לתיאום מחירים. 5 מתחרים, עם חסמי כניסה עצומים, שכולם מכירים את כולם ומפוקחים באופן שוטף על ידי הרגולטור כך שתנאי ההלוואות והעמלות חשופים כל הזמן לכולם, יכולים לתאם מחירים גם בלי קונספירציה.

התופעה מכונה "התאמה אוליגופולית". כל מתחרה יודע שהסיכוי שלו להגדיל את נתח השוק על ידי הורדת מחירים הוא קלוש, כי התגובה של שאר המתחרות תהיה הורדה מיידית של המחיר ונתחי השוק יישארו פחות או יותר אותו הדבר. מבחינת 5 המתחרים כל הורדה כזו במחיר תהיה הפסד נטו.

הדרך היחידה לשבור את מעגל הקסמים הזה היא בנקים קטנים ומתחרים חדשים שיאתגרו את המערכת, כאלה שיש להם אינטרס להילחם על הגדלת נתח השוק ושיש להם רק מה להרוויח מהורדת מחירים. האשם העיקרי בכך שנגמרו לנו הבנקים הקטנים הוא בנק ישראל.

המשוואה בעולם הפיקוח על הבנקים היא יציבות מול תחרות. בשם היציבות, כדי להחזיק בנק בישראל צריך להשכיב הון עצמי גבוה מאוד, צריך מחלקות ענק לבקרה פנימית וניהול סיכונים, מערכות מחשוב יקרות ומחלקות משפטיות להתמודדות עם הררי הרגולציה. גם כמות הסניפים היא פונקציה של הרגולציה כאשר עבור פרוצדורות רבות מדי בנק ישראל מחייב את הלקוח להגיע פיזית לסניף. עם דרישות כאלה, ההצדקה הכלכלית להחזקת בנק קטן פשוט נעלמת.

אף אחד לא רוצה שבנק בישראל יקרוס. אירוע שבו בנק פועלים או לאומי קורסים פירושו קטסטרופה ברמה לאומית. זה בדיוק עניין הביצה והתרנגולת. ככל שהבנקים גדולים יותר, כך סכנת הקריסה מאיימת יותר וצריך יותר רגולציה ויציבות, אבל אם בישראל היו 30 בנקים ניתן היה להקטין את הרגולציה. פטנט נוסף שלא קיים בישראל הוא ביטוח פיקדונות. ככל שהבנק קטן יותר, קל יותר לייצר ביטוח שימזער את הנזק ללקוחותיו במקרה של קריסה.

בנק ישראל כבר שנים רבות עושה קולות של עידוד התחרות, אך במעשיו הוא מגדיל משנה לשנה את הרגולציה ומקטין את הסיכוי שתחרות כזו תתרחש.

הכותב הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטת בר־אילן