להילחם - לא לחכות למדינה

״בימים האחרונים הגיעו אלי מכתבי מחאה וקולות ביקורת רבים, בעיקר מאזרחים יהודים, באשר לחסות שהענקנו לקונצרט של רוג׳ר ווטרס. אני מרגיש שמילים וטיעונים לא ישכנעו את חברי קהילתך אלא רק פעולה חד־משמעית. אני מודיע לך עליה, שכן חשוב לי שתאמיני כמה חשובה לי הרגישות שלכם: החסות לקונצרט בוטלה. אנא התייחסו להחלטתי הברורה כמסר אישי של אמינות והבנה״.

המכתב הזה נשלח על ידי מנהל תחנת טלוויזיה מקומית בגרמניה למלכה גולדשטיין־וולף מקלן, לאחר שיזמה מחאה נגד החסות שתחנות הטלוויזיה העניקו למופע של רוג'ר ווטרס. המחאות שהחלו ברשת הובילו להחתמת עצומה - תוך הדגשת אופייה האנטישמי של תנועת ה־BDS, שווטרס נמנה עם מייצגיה הבולטים - ולביקורת נוקבת בעיתון הקהילה היהודית. אלה הביאו לביטול החסות.

מתישהו, סמוך לחתימה על הסכם אוסלו, הפסיקה ישראל להגן על האמת ההיסטורית שלה. כדי להצדיק את התפנית הרעיונית הדרמטית, שבאה לידי ביטוי בהכרה באויב האולטימטיבי של הציונות ומדינת ישראל - הארגון לשחרור פלשתין (אש״ף), אומצה מדיניות הדרגתית של חיבוק הנרטיב הפלשתיני, על רבדיו השקריים. במקום דיון פתוח הובילו מהנדסי אוסלו מהלך של התנתקות מההיסטוריה (למען העתיד, לכאורה), התעלמות מההווה (״קורבנות השלום״) וקידום ״האומללות והמסכנות״ הפלשתינית לצורך גיוס סכומי עתק לקופתם. מדיניות החוץ הישראלית, שנותבה לקידום ״תהליך השלום״, עסקה בהגנה על הפלשתינים ופחות באינטרסים של ישראל, שצומצמו לאינטרס יחיד - ״השלום״. הגישה, שלוותה בעיוורון קשה לגבי המתרחש במזרח התיכון ובעולם, גרמה לשתי תופעות חמורות: התעלמות מאיומים מתהווים והרמת ידיים מול אתגרים הסברתיים. כך החמיצה ישראל הזדמנות לחסל את תופעת ה־BDS באיבה.

שורשיה העמוקים של תנועת ה־BDS אינם נעוצים בוועידת דרבן 2001, אלא בלידתה של ״התנועה הלאומית הפלשתינית״, אי אז בראשית המאה ה־20. ועידת דרבן והקמתה הרשמית של תנועת החרם לאחר מכן הן רק חלק מ״מאבק השלבים״ הפלשתיני לחיסולה של ישות יהודית ריבונית בארץ ישראל. לאחר שאש״ף השיג את הכרת הממסד הישראלי הרשמי בנרטיב הפלשתיני, מבלי שנתבע לתמורה - כמו הכרה בסיפור היהודי־ציוני וביטול האמנה הקוראת לחיסול ישראל - עברה ההנהגה הפלשתינית למלחמת תעמולה עולמית נגד ההכרה בזכות היהודים למדינה משלהם. זאת משמעותה העמוקה של תנועת ה־BDS על היבטיה האנטישמיים.

מול המהלך הזה, ישראל הרשמית נרדמה בשמירה. רעיון החרמתה אומץ בידי מפלגות מערביות (בעיקר שמאל ושמאל קיצוני), איגודים מקצועיים, חוגי אקדמיה, גופי סטודנטים ואמנים, מבלי שישראל תחזיר מלחמה שערה ותחשוף את אופייה האבסורדי והאנטישמי של התנועה. רק באחרונה הובנו בירושלים ממדי האיום והחלה עבודה שיטתית לעקרו מהשורש.

מדובר במלחמה. היו שנים שמדיניות ההסברה הישראלית בלבלה את ידידינו. אנחנו כבר לא שם. אמנם כשדיפלומטים ישראלים, בדימוס ובהווה, מנאצים בהרצאות וברשתות חברתיות את הממשלה בישראל ומלינים על ״משטר האפרטהייד״, קשה לא להבין את הביקורת על מדיניות ההסברה. ועדיין, השאלה הקובעת היא מה אפשר לעשות לחיזוק עמדותיה של ישראל בעולם.

הצלחתה של קבוצת הפעילים הקטנה בגרמניה, יהודים ולא יהודים, אינה דבר פשוט. ההחלטה להסיר את החסות אירעה ימים ספורים לאחר שבית משפט גרמני העניק גיבוי למדיניות החרם האנטישמית הנהוגה בכוויית נגד ישראלים, ובית משפט אחר שם קבע שהשלכת בקבוק מולוטוב על בית כנסת היא פעולת מחאה מובנת נגד מדיניות ישראל.

ההצלחה מלמדת על יכולתם של יחידים לסייע במאבק בכל מקום. כשהמסר ברור, הסיכוי שיעבור גדל. וכשיש אנשים המתנדבים לקדם את המסר מרצונם החופשי ובזמנם הפרטי, אפשר לנצח. לא צריך לחכות למדינה.