הקטל בדרכים: דרושה תוכנית פעולה

שבוע הבטיחות בדרכים אמור היה להיות הזדמנות מצוינת לשפר, ולו במשהו, את מצבה העגום של ישראל בתחום. אפשר היה לצפות שהעוסקים במלאכה, ובראשם משרדי הממשלה, ייצאו בקמפיין מסיבי שיעורר מודעות לקוטל הלא־בריאותי מספר אחת בישראל - כ־33 אלף הרוגים בתאונות מאז קום המדינה, יותר מאשר בכל מערכות ישראל.

זה לא קרה. היו כמה יוזמות פרטיות (כמו הקמפיין שהתנהל השבוע בעמודים אלה, שבו התחייבו ידוענים לא לסמס בנהיגה) אבל המדינה, כדרכה, נעלמה ונאלמה. בדיוק כפי שקורה כבר שנים רבות, מתקיים כאן תהליך מרהיב שמשלב לוליינות וקוסמות שמאפשרות למי שאחראים לנושא לא למלא את תפקידם כראוי.

תקצר היריעה מלפרט את גודל המחדל. בשורה התחתונה, עיקרו בהיעדר תכנית ממשלתית, סדורה, מתוקצבת וארוכת שנים, שתילחם בתאונות ותוביל בשיטתיות להפחתה במספרן, וכפועל יוצא מכך במספר הנפגעים. זה כולל מרכיבים של תשתיות, אכיפה, ענישה, טכנולוגיה וחינוך, שרק חלקם נעשים בפועל, וגם אז - מידת התיאום ביניהם קלושה בלבד.

אין כאן שום גלגל שצריך להמציא. ב־1997 יצאו שבדיה וישראל בפרויקט לאומי להורדת מספר הנפגעים בתאונות דרכים. שתי מדינות שגודל האוכלוסייה שלהן דומה והפרמטרים האחרים - כמות הכבישים, מזג האוויר, נהיגה בשכרות - עובדים במובהק לטובת ישראל. השבדים קראו לתוכנית שלהם "חזון אפס": 0 הרוגים בתאונות. גם בישראל כיוונו למטרה דומה, מבלי לתת לה שם. 20 שנה אחרי, השבדים ירדו מיותר מ־500 הרוגים בשנה לקצת יותר מ־200. בישראל הירידה היתה מתונה בהרבה - יותר מ־350 הרוגים בשנה - ובשנים האחרונות נרשמת עלייה מתמדת.

יש שתי סיבות להצלחה השבדית, שכל העולם מעתיק אותה: פשטות והתמדה. "חזון אפס" היא תוכנית רזה ומעוטת סעיפים, שנאכפים בקפדנות. כל השותפים בה פועלים בהרמוניה, מתוך מטרה משותפת של הצלת חיים. השוטרים יושבים עם מומחי התשתית, אנשי האוצר, החינוך ומערכת המשפט, מנתחים כל תאונה ומנסים ללמוד ממנה משהו שימנע את התאונה הבאה.

ואצלנו? תוכניות התחלפו בסיטונות. הממשלה הקימה את הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ובשנים הראשונות לפעילותה אכן נרשם שיפור בנתונים, אבל מאז היא מתעללת בשיטתיות ברשות ובתקציבה. בהנהגתו הנוכחית של האלוף (מיל') גיורא רום יש עדיין תקווה שהרשות תצליח למלא את ייעודה, אבל לשם כך נדרשת עבודה מערכתית שחייבת להיות מוכוונת מהממשלה ומהעומד בראשה.

תאונות דרכים הן לא גזירת גורל. אפשר למנוע אותן. רובן תוצאות של כשלים אנושיים, מקצתן של כשלים בטיחותיים ותשתיתיים. על אלה ואלה אפשר להתגבר; על הראשונים בשילוב של חינוך וענישה, על האחרונים בתקציבים ובטכנולוגיות. לא צריך להמציא פה שום גלגל, ולא רק כי השבדים היו שם קודם: הפתרון שקוף לכולם. צריך רק ליישם אותו.

הדרך לשם עוברת בקבלת אחריות. כולם בממשלה רוצים להיות אחראים לביטחון, כי להילחם באויב נשמע מצוין, אבל אף אחד מהשרים לא מתייצב מול הציבור ואומר שהוא רוצה להילחם באויב המסוכן יותר - תאונות הדרכים. ועד שזה לא יקרה, נמשיך להמר על חיינו בכבישים.