חוקי ירושלים: למה דווקא עכשיו?

ועדת השרים לחקיקה היתה אמורה לדון ביום ראשון השבוע בחוק "ירושלים רבתי", שמטרתו לצרף לבירה רשויות יהודיות מקומיות שונות מעבר לקו הירוק, אולם בגלל שיקולים מדיניים הדיון נדחה בשלב זה.

לפי ההצעה של ח"כ יואב קיש, יצורפו מעלה אדומים, ביתר עילית, גבעת זאב, אפרת וגוש עציון מבחינה מוניציפלית לירושלים. מגמת החוק היא לעבות את האוכלוסייה היהודית של ירושלים ולהחליש את האחיזה הערבית בה, אף שמבחינה מעשית קשה לראות כיצד העירייה תוכל למלא את תפקידיה המוניציפליים היומיומיים בגוש עציון ובאפרת, למשל, המרוחקים קילומטרים רבים מהבירה.

למה הדבר דומה? לכך שצרפת רואה בכמה מהאיים הצרפתיים בים הקריבי חלק אינטגרלי ממנה - עד שההוריקנים שפקדו איים אלה לאחרונה והמחדל בהגשת סיוע מצד הממשלה הוכיחו עד כמה הקשר הזה וירטואלי.

עוד לפני כן העלו השרים נפתלי בנט וזאב אלקין הצעה לשינוי בחוק יסוד: ירושלים כדי לאפשר לממשלה להעביר בעתיד את מחנה הפליטים שועפט ואת כפר עקב, שנמצאים מעבר לקו ההפרדה אך בתחום המוניציפלי של ירושלים, למסגרת ניהולית אחרת. גם מטרתה של הצעה זו היא לצמצם את מספר התושבים הערבים בעיר.

מפורטת יותר ורציונלית בזכות המאמץ התכנוני שהושקע בה היא הצעתה של ח"כ ענת ברקו, שמבקשת לעצב מחדש את אופייה הפיזי והדמוגרפי של ירושלים, אך גם היא שומרת, כמו התוכניות האחרות לעיל, על אחדותה הבסיסית של העיר. גם ההצעה של ברקו נועדה להפריד מירושלים כמה שכונות ערביות כדי להגדיל את הרוב היהודי בעיר, וכתוצאה מכך לצמצם את הנטל הכלכלי ולשפר בה את מצב הביטחון. תוכניתה מקיפה יותר, שכן מספר השכונות הערביות הכלולות בה ושנועדות להנשרה גדול יותר מאשר בהצעה של בנט ואלקין, אך עקרונותיה דומים.

אגב, ייתכן שחלק מהשכונות הערביות, נוסף על מחנה הפליטים שועפט וכפר עקב, נכללו בזמנו בטעות בתחום המוניציפלי של הבירה כשמקבלי ההחלטות לא תמיד היו מודעים להשלכות ארוכות הטווח של החלטותיהם, והוצאתן כעת לא תפגע כהוא זה באחדותה של העיר ובמעמדה כבירת ישראל.

ביסודו של דבר, כל ההצעות הנ"ל הן עדות שמצבה הנוכחי של ירושלים איננו הגיוני וטעון שינוי. יש להדגיש שבאף לא אחת מההצעות, שהוגשו כולן על ידי נציגי המחנה הלאומי, אין מדובר ב"מתווה קלינטון" או בהוצאות חלקים רלוונטיים של ירושלים גופא מתחום הריבונות הישראלית.

אחד השיקולים החשובים ביותר בעיצוב גבולותיה של ירושלים רבתי הוא סיכול האפשרות שירושלים העברית תיכרך בעתיד בעניבת חנק דמוגרפית עוינת, וכדי למנוע שחזור המצב כפי שהיה ב־1948 ועלול היה לחזור גם ב־1967, שבו העיר תנותק משאר חלקי המדינה. לכן כל ממשלות ישראל העמיקו והרחיבו את שרשרת השכונות והיישובים היהודיים סביבה. כך קבע משה דיין זמן קצר לאחר הניצחון ב־1967 שהקו הירוק אינו קיים עוד לגבי התוכנית להקמת גילה, למשל, וכך גם לגבי רמות והשכונות האחרות בטבעת המקיפה את העיר, שנבנו מאז ושתיבננה בעתיד. מדיניות זו אסור שתשתנה גם אם תהיינה אלף החלטות גינוי של האו"ם או של משרדי החוץ השונים, כי בנפשה של ירושלים הדבר.

בהקשר זה, צריך להיאמר שנוסף על הטיעונים ההיסטוריים והדתיים הצודקים בעניין ירושלים, אנחנו לוקים בהסברת השיקולים הביטחוניים החיוניים שלנו (אולי מפני שמבחינת גורמים פוליטיים מסוימים הס מלהזכיר דבר פרט לזכות אבות?)

אז איך מסבירים את הפעילות התזזיתית הפתאומית בעניין ירושלים? הסיבה היא כנראה שמציעי התוכניות חוששים, בצדק, שהנשיא טראמפ מתכוון להעלות הצעות משלו, שלא בהכרח תתחשבנה בעמדת ישראל. אף שהצעות אלה קרוב לוודאי תצהבנה על הנייר - עדיף שתיקבענה עובדות מצידנו לפני שאמריקה תקבע אותן, ולו הצהרתית.