השבוע יצא לי לשמוע בשלושה מקומות שונים מאנשים שונים משפטים שנפתחו ב"המדינה הזאת". כך רבים הורגלו לדבר על המדינה שלהם, כאילו שבכל תקלה ועיוות ישראל מיוחדת במינה. במילים אחרות - החמצנו. כשהחמוצים אומרים "רק בישראל", המשפט הזה לא ממשיך אצלם בגאווה לאומית. אבל העובדות לא עומדות לצידם, כפי שטען אתמול בנאומו ראש הממשלה. הוא דיבר על שגשוג הכלכלה, על שיעור אבטלה אפסי, על הורדה בשיעור העוני, על המהפכה בתחבורה, על הפרחת הנגב והגליל... והוא יכול היה לדבר על עוד עובדות משמחות רבות בתחום הכלכלי.
אפשר להתנגד לממשלה ולראשה, אבל אי אפשר לחלוק על הנתונים האלה. הפערים החברתיים הצטמצמו בעשור האחרון; ישראל רשמה צמיחה מרשימה בהשוואה לממוצע המדינות המפותחות; שיעור ההשתתפות בעבודה עלה, אחרי עשורים שפיגרנו אחרי ממוצע המדינות המפותחות - הוא זינק בקרב נשים חרדיות, אך גם הגברים החרדים כבר לא רחוקים כל כך מהממוצע, והוא זינק בממוצע הכללי. עם זאת, שיעור האבטלה הגיע לשיעור שאותו כלכלנים מכנים בעולם "אבטלה חיכוכית" - למעשה אין אבטלה כרונית, כפי שידענו מאז קום המדינה ועד לשנים האחרונות.
עודף גביית המס, יחסית לצפי הגבייה, נעשה כמעט לעניין שבשגרה. לכאורה נתניהו, המוערך בקרב כלל הציבור כאיש כלכלה מבריק שהציל את המשק ממשבר מסוכן ב־2003, עזב את ההנהגה הכלכלית של המדינה כשהתיקים הכלכליים הוצאו מידי הליכוד, ובראשם משרד האוצר. אלא שהשנה התחלנו לשים לב למגבלות שהוא הטיל על ההתנהלות הכלכלית והדרך שהתווה. הוא הכניס לחוק ההסדרים בשנה שעברה את "חוק הנומרטור", שלא מאפשר לשרים ולממשלה לנהוג בהפקרות פופוליסטית. ללא הסעיף הזה בחוק ההסדרים, קופת המדינה היתה נפרצת עם הפגנות הנכים, דרישות הקשישים ודרישות הביטחון. ראוי שנאום החמוצים יחלחל לשיח ולבדיקה עצמית: באיזו מידה החמצנו? אולי הוא יגרום לכמה מאיתנו להמשיך את המשפט "המדינה הזו" בסופרלטיבים כמו "נפלאה" ו"מדהימה". זה מגיע לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו