חובת ההוכחה על הפלשתינים

ביום אפור אחד בראשית 1988, אמרה לי מזכירתי כי שגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני, נמצא במשרד ומבקש להיפגש איתי בדחיפות. הייתי אז מנכ"ל משרד החוץ, והייתי בטוח שאני האיש הכי עסוק בעולם, ולא הבנתי מה פתאום מגיע אלי שגריר בלי הודעה מוקדמת, אבל זה היה, בכל זאת, בסיוני הוותיק, וביקשתי ממנו להיכנס.

השגריר היה נרעש וכעוס. "אתם אינכם מבינים מה שאתם עושים!" הטיח בי. "אתם עוצרים כל הזמן פעילים החשודים בעיניכם כמזוהים עם אש"ף, ומניחים לפעילים אסלאמיסטים קיצונים לפעול כרצונם, כי נדמה לכם שכל מה שמעניין אותם זה הקוראן והגשת סיוע למסכנים. אתם חייבים להתעורר ולהבין שהקבוצה הקיצונית הזו היא האויב האמיתי שלכם ושלנו!"

בסיוני סיפר לי על אירוע מסוים שבו נעצרו רק צעירים המזוהים עם פת"ח, ואילו האסלאמיסטים לא עוכבו, או שוחררו מייד. לא הייתי מודע לאירוע, וביקשתי מעזריאל נבו, שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, להיכנס אלי. סיפרתי לו על דברי בסיוני, ושאלתי אותו אם יש דברים בגו. גם הוא לא ידע פרטים על אותו אירוע, והבטיח שיחזור אלי. שעות אחדות מאוחר יותר, אמר לי שבדק את העניין עם הגורמים המוסמכים ביותר, והתברר כי אין רגליים לסיפור וכי אין העדפה לתנועות האסלאמיסטיות על פני הקבוצות הלאומניות. עדכנתי את בסיוני.

כמעט 30 שנה עברו מאז, ועדיין לא ברור אם היתה זו מדיניות מסודרת, אבל אין לי ספק כיום כי המערכת שגתה לחשוב שהתנועות הדתיות נוחות לה יותר מאלו החילוניות, משום שאין להן תביעות מדיניות, ומשום שאפשר לספק את צורכיהן ביתר קלות. זו היתה טעות חוצת מפלגות, שנמשכה שנים לא מעטות, עד אשר התברר כי תנועה כמו חמאס אמנם לא נאבקה למען הקמתה של מדינה פלשתינית, אך ראתה בביטולה של מדינת ישראל את עיקר חזונה.

מי שמבקרים אותי על כך שבתהליך אוסלו סייעתי לאש"ף לקום מן הקרשים, לאחר תמיכתו הבעייתית מאוד של יאסר ערפאת בסדאם חוסיין, צודקים בטענתם, כפי שהם טועים בחשיבתם כי אילו היה אש"ף נחלש עוד יותר, היה לישראל עדיף לעמוד מול חמאס. בעיניי היה אש"ף, לאחר ההחלטות החשובות שקיבל ב־1988, שותף אפשרי לפתרון הסכסוך, בעוד חמאס היה גורם שהיה ניתן להגיע איתו לדרך ללא מוצא. מי שרואה את הארץ כולה וואקף מוסלמי אינו יכול להתפשר.

באוקטובר 1993 ביקרתי בתוניס, ופגשתי לראשונה את ערפאת לשיחת לילה ממושכת. בין השאר אמר לי כי חמאס הוא בעייתו הקשה ביותר, כיוון שחמאס ייאבק בהסכם אוסלו. הוא הוסיף כי רק הוא מסוגל לטפל בחמאס, וביקש ממני לבדוק את האפשרות שישראל תשחרר את השייח' אחמד יאסין מכלאו, לידיו. לדבריו - אם יידע יאסין כי השתחרר הודות למאמציו - יוכל להתרחש שינוי בהתנהגות חמאס.

ההצעה הזו לא היתה מעשית, וראש הממשלה יצחק רבין דחה אותה. בשנים שלאחר מכן, לאחר הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, אירעה שורה של פיגועי התאבדות קשים של חמאס, ואין ספק כי תנועה זו תרמה רבות להסתייגות הציבורית מהמשך התהליך המדיני.

ב־2005, כשתנועת מרצ בראשותי תמכה בממשלת הליכוד בראשות אריאל שרון, כדי שיבצע את הנסיגה מעזה, ניסיתי, ללא הצלחה, לשכנע את שרון לעשות זאת במסגרת הסכם עם הנשיא הפלשתיני החדש, מחמוד עבאס. כשאמרתי לו שהוא מעניק מתנה לחמאס הוא הבהיר לי כי בעיניו אין שום הבדל בין חמאס לבין אש"ף, כי כולם רוצים אותו דבר. אמרתי לו שזה בדיוק כמו לומר שאין הבדל בין מרצ לכהנא כי שניהם ציוניים. הוא חייך.

הבחירה הפלשתינית

תפיסה זו של שרון הביאה אותו לקבל את דרישת ממשל בוש (הבן) לאפשר לחמאס להתמודד בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית, בניגוד גמור להסכם הביניים שאסר השתתפות בבחירות של גורמים ואישים הקוראים לשימוש בטרור. ייתכן שחשב - כמו בוש עצמו - שזו הדרך הטובה ביותר להחליש את חמאס, כי יקבל לא יותר מ־30 אחוזים מן הקולות, יהפוך לחלק מן הרשות המבצעת, ייתקל בבעיות היומיום, יבין כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" ויחליף את עורו.

האם מחמוד עבאס יסיג את חמאס מדרכו האלימה? חתימת הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס // צילום: אי.פי

הניצחון של חמאס בבחירות נבע, בעיקר, מחולשת פת"ח ומכך שבאזורים רבים רצו מועמדים המזוהים עם פת"ח איש כנגד רעהו, ופיצלו את הקולות. הניצחון הדהים את חמאס עצמו, כפי שהדהים את המצביעים הפלשתינים, את הישראלים ואת העולם: תנועה שהתנגדה באופן תקיף כל כך להסכם אוסלו, נבחרה לשלטון במסגרת שנוצרה על ידי הסכם זה, והמשיכה להתנגד לו!

העולם אמר לחמאס: אוקיי, נבחרתם באופן דמוקרטי (והבחירות אכן היו הוגנות), אבל עכשיו עליכם להכיר בישראל, בהסכם אוסלו ולהתנער מטרור, כדי שנדבר איתכם. בחמאס אמרו שאיש לא התנה תנאים כאלה לפני הבחירות, ורק משום שנבחרו בניגוד לציפיית העולם, דורשים מהם תנאים בלתי אפשריים מבחינתם, כדי שתהיה הצדקה שלא להכיר בהם ובניצחונם. תחושה זו של חמאס, שלפיה למרות שנבחר נותר השלטון המעשי בידי מי שהפסיד, הובילה אותו למאבק האלים בעזה נגד פת"ח, ולהשתלטותו על הרצועה לפני עשור.

האינטרס הישראלי הוא שמולנו יעמוד גורם פלשתיני מייצג אחד, המתנגד לשימוש באלימות ואשר מוכן להגיע איתנו לפשרה היסטורית שתיטיב עם שני הצדדים. שיטת ה"הפרד ומשול" טובה רק למי שרוצה למשול, אך לרוב הגדול בישראל אין שום עניין למשול בפלשתינים. התפייסות בין שני המחנות הניציים ויצירה מחודשת של כתובת פלשתינית אחת הן יתרון להם ולנו.

מה שחשוב מבחינתנו הוא שחמאס לא יהפוך לחיזבאללה בתוך המערכת הפלשתינית. זה בדיוק מה שאמר, בפומבי, מחמוד עבאס. אם חמאס יפסיק לקיים מיליציה צבאית, ויהיה מוכן לקבל את עמדת הרוב הפלשתיני באשר להסכם עתידי עם ישראל, יהיה זה הדבר הנכון ביותר. אם בעקבות ההסכם שנחתם בשבוע שעבר, יעמוד חמאס על כך שהנשק יישאר ברשותו, וכי תהיה זו החלטה שלו אם ומתי להשתמש בו נגדנו מעזה או מן הגדה המערבית - תיאלץ ישראל לראות בעבאס אחראי לכל שימוש חמאסי באלימות (ניאלץ להתנגד למסגרת המשותפת שיקימו ביניהם הארגונים הפלשתיניים היריבים).