הפיוס הפלשתיני: שקט עכשיו, סימן שאלה להמשך

ישראל הגיבה אתמול באיפוק יחסי להצהרת הפיוס הפלשתיני. ייתכן שהיתה זאת אווירת החג, אולי חוסר רצון להעליב את השושבין המצרי, ואפשר שהיעדר אמונה שהדיבורים גם יצמיחו משהו מעשי.

התגובה המתונה מסתירה חוסר ודאות גם בישראל. בכל זאת, הסיבוב הנוכחי במגעי פת"ח־חמאס נראה אחרת, רציני יותר מבעבר. אמנם עוד מוקדם לברך (או לקלל) על המוגמר - כי כמאמר הקלישאה, זאת לא ההתחלה של הסוף, זה אפילו לא הסוף של ההתחלה - אבל הפוטנציאל בהחלט קיים.

על פניו, כולם מרוויחים מההסכם. המצרים חזרו להיות שחקן אזורי רלוונטי, הם ייהנו מחלק מהכספים שאמורים לזרום מהמפרץ, ומקווים להרוויח גם קצת שקט בסיני. הרשות הפלשתינית מקבלת דריסת רגל מחודשת בעזה; חמאס יקבל כסף, משכורות, פתרון מסוים לבעיות האנרגיה והבריאות, ובעיקר לגיטימציה; וישראל תקבל שקט, זמני לפחות, תחת ההיגיון שהסכם פיוס דוחה מלחמה.

הסכם כזה יכול היה להיחתם רק מתוך חולשה: חולשת אבו מאזן, שתחת שלטונו התפצלה פלשתין לשתיים, וחולשת חמאס, שמודה למעשה - עשר שנים אחרי שהשתלט על הרצועה והבטיח לתושביה עתיד שכולו טוב - שהוא לא מסוגל לנהל אותה בהצלחה.

ועדיין, מבחנו של ההסכם לפניו, או כמו שאמרו אתמול כל הפרשנים בתקשורת הערבית - "השטן (מצוי) בפרטים". סוגיות הליבה - פירוק הזרוע הצבאית של חמאס מנשקה, קיום בחירות, צירוף חמאס לאש"ף - כלל לא נידונו, וספק אם אפשר להגיע בהן להסכמה; חמאס רוצה לראות את הרשות הפלשתינית כמינהלת אדמיניסטרטיבית של עזה, כאשר הוא ממשיך לאחוז בנשק ההתנגדות ופועל במקביל גם להשתלטות על הגדה.

אבו מאזן כבר הבהיר שלא יאפשר ל"מודל חיזבאללה" הזה לעבוד ברצועה. לכן הוא גם סירב להקל את הסנקציות על הרצועה קודם לחתימת ההסכם; הוא יידרש לעשות זאת עד לסבב השיחות הבא, בשלהי נובמבר. עד אז יתאפשר לכולם לחוש את האווירה בשטח, ואת מידת הרצינות של הצדדים: מילים וחיוכים יהיו בשפע, אפשר לשים סימן שאלה גדול לגבי המעשים כי ספק אם חמאס, למרות מצוקתו הגלויה, יסכים להתפשר עד כדי לקבל את תנאי הקוורטט, ואפילו תנאי אבו מאזן.

בינתיים, כאמור, עזה תהיה שקטה. ההמשך כבר תלוי בתוצאות: העמקת הפיוס תעמיק גם את השקט, אבל סיומו עלול לדחוק את חמאס לפינה הנגדית של הסלמה.