הפרישה מאונסק"ו: ארה"ב חוזרת לימי רייגן

ההודעה על כוונתו של ממשל טראמפ לפרוש מארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, בסוף שנת 2018, לא באה בחלל ריק. היא מהווה, אפוא, שלב נוסף בתהליך הידרדרות מואץ, המאפיין את יחסה של ארה"ב לארגון זה מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן. הגם ששורשי המשבר הנוכחי מעוגנים, באופן פרדוקסלי, בעידן הנשיא אובאמה, וזאת על רקע החלטת אונסק"ו מ־2011 לקבל את הרשות הפלשתינית כחברה בו למרות שאיננה יישות מדינית (שהביאה את הממשל להשעות את חלקה במימונו), היה זה דונלד טראמפ שעוד בהיותו מועמד לנשיאות חזר ותקף – בניגוד לאובאמה – את ההטיה האנטי־ישראלית הבוטה והמתמשכת של הארגון.

ואכן, על רקע סדרת ההחלטות החד־צדדיות שקיבל הוועד הפועל של אונסק"ו בזיקה לירושלים בשנת 2016, שבין היתר הגדירו את הר הבית ורחבת הכותל המערבי כאתר מוסלמי קדוש, תוך שלילה במשתמע של הקשר היהודי העמוק אליהם, הטיח בו טראמפ ביקורת חריפה ונוקבת. ואולם, הקו העוין הקצין עוד יותר לאחר כניסתו של טראמפ לבית הלבן. כך, למשל, הגדיר אונסק"ו בחודש מאי את ישראל כ"כוח כובש" בירושלים וקבע כי אינו מכיר בחוק איחודה של העיר. חודשיים לאחר מכן הכריז על העיר העתיקה בחברון כעל אתר מורשת פלסטיני עולמי. לנוכח קו מושרש ובוטה זה כלפי בעלת הברית הישראלית, אין זה מפתיע שהכרטיס הצהוב שהניף המועמד טראמפ לעבר אונסק"ו בשנה שעברה, הומר כעת בכרטיס אדום, אם כי תוקפו לא לאלתר. ואולם, למרות זיקתה הישראלית המיידית של ההחלטה, אין המדובר בהקשר הבלעדי. שכן, היא משקפת גם את הסתייגותו העמוקה של הבית הלבן ממסגרות פוליטיות וכלכליות בינלאומיות לא מעטות שארה"ב מהווה חלק מהן, שסדר היום שלהן סותר לשיטתו יעדים ואינטרסים אמריקניים מובהקים. מבחינה זו, החלטתו האחרונה של טראמפ בקשר לאונסק"ו אינה שונה מהותית מגישתו הבסיסית כלפי ארגון האו"ם בכלל, או כלפי נאט"ו ונפט"ה.

ייתכן גם שהיא נועדה לאותת על נחישותו לפעול ברוח זו גם כלפי ארגונים אלה בנסיבות המתאימות. מכל מקום, הנשיא האמריקני מחזיר כעת את ארה"ב במנהרת הזמן היישר לשנת 1984, שבה החליט הנשיא רייגן לפרוש מאונסק"ו על רקע הטייתו הפרו־סובייטית. לא נותר אלא להמתין ולראות האם, כמו בשלהי המאה שעברה, יחלפו כמעט שני עשורים עד שמעצמת העל האמריקנית תשוב למסגרתו.