טוב עשתה הממשלה, שדחתה ביום ראשון את ההחלטה המשונה-משהו למנות במשרדי הממשלה משנים כמשרות אמון של השרים העומדים בראשי המשרדים הללו. מוטב שהדחייה הזו תהפוך למוחלטת.
אחת הסיבות להצלחה הישראלית היא עובדי המדינה הבכירים שלה, אנשים העובדים בשכר נמוך בהרבה ממקביליהם במיגזר הפרטי (וזה בהחלט לגיטימי שחלקם עוברים למיגזר הפרטי לאחר שנים של שירות), ואשר למרות שלכל אחד מהם יש עמדות פוליטיות, אין הם מתמנים על רקע זה, אלא לעיתים נדירות. מדובר באנשים המתמודדים בכל יום מול כוונות פוליטיות כאלו ואחרות, ואשר מצליחים לנווט את ספינות משרדיהם באופן המקצועי ביותר, לא פעם תוך חיכוך עם השרים. נכון שבדרך כלל יש לשר זכות להכריע, אולם כאשר עומדת מולו סוללת אנשי מקצוע, הוא יחשוב פעמיים ושלוש אם ימצא עצמו עומד מולה.
השרים אינם אוהבים זאת, ולעיתים אינם מבינים כי אנשי המקצוע המנוסים מצילים אותם מקבלת החלטות חפוזה שניזקה עלול להיות רב, גם אם אינה נובעת משיקולים פוליטיים. שמירת תהליך המינויים הקיים, באמצעות מכרזים, היא חיונית לשמירת איכותו של שירות המדינה שלנו, ולכן – גם להצלחתה של המערכת כולה.
הצעת ההחלטה של השרים שקד ולוין, שלא להסתפק במנכ"ל משרד המסוגל להנחות את המשרד ברוחו של השר, אלא להציב לצידו משנה, שגם הוא מקורב לשר, היא פגיעה ביכולתו המקצועית של השרים ולכן – תפעל כבומרנג שתפגע בשרים עצמם. די להתבונן במתרחש כיום בארה"ב: לנשיא יש אפשרות למנות אלפי פקידים בכירים; הבכירים שמונו בעבר על ידי מימשל אובמה כבר עזבו, אלפי משרות עדיין לא אויישו, החלטות חשובות אינן מתקבלות, אנשים שמונו למשרות אמון התגלו כמי שאינם מתאימים לתפקידיהם, וחלקם פוטרו כבר או התפטרו, והתחושה היא שמערכת קבלת ההחלטות הבכירה אינה מתפקדת. אילו היתה השיטה האמריקאית דומה לזו הבריטית, או לישראלית שהלכה בעקבות הבריטים, היה תהליך המעבר ממימשל למימשל רך הרבה יותר, והשלטון החדש היה מוצא כי הפקידות המקצועית – בין אם היא מזדהה איתו פוליטית וגם אם לא – מוכן לסייע לו למלא את תפקידו, כיון שהיא רואה עצמה משרתת בכך את צרכי הציבור.
תוספת של משרות אשר אינן חייבות במכרז הן עושר השמור לבעליו לרעתו. במשרד החוץ, למשל, הותר לשר, כתוצאה מהסכם שנעשה לפני שנים רבות, למנות 11 שגרירים. גם כאשר היו שרים שלא מצאו לנכון למנות שגרירים במינוי פוליטי, והעדיפו, על פניהם, את הדיפלומטים המקצועיים והטובים של משרד, הסתבר להם כי חברי המרכז של מפלגותיהם, או כי חברי המפלגה – במצב של פריימריס – תובעים את ניצול הזכות הזו במלואה, וכועסים מאד על אי מימושה. לא מעטים היו שמחים מאד לוותר על הזכות המפוקפקת הזו, אבל הם התקשו לעשות זאת, לנוכח לחץ תומכיהם. מרגע שמותר יהיה למנות משנים ללא מכרז, יתחיל הלחץ הפוליטי. לפני שחברי הממשלה יתחילו להתחרט על החלטתם, מוטב להם שלא לקבלה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו