למה ארה"ב נגד הכורדים?

"משאל העם ותוצאותיו הם בלתי לגיטימיים", הצהיר רקס טילרסון, מזכיר המדינה האמריקני, בנוגע להתרחשויות האחרונות בכורדיסטן. דברים דומים השמיעו שגריר ארה"ב בבגדד, דגלס סיליימן, ושליחו המיוחד של הנשיא טראמפ, ברט מקגרק.

ההתנגדות האמריקנית לעצמאות הכורדית מעלה נשכחות. לפני 70 שנה, כשהנהגת היישוב בישראל הודיעה על כוונתה להכריז על עצמאות, פתחה מחלקת המדינה האמריקנית בפעולות נמרצות, לעיתים מלוות באיומים, כדי לסכל את ההחלטה. מזכיר המדינה דאז, הגנרל ג'ורג' מרשל, איש עטור תהילה ממלחמת העולם השנייה, וכל ממסד מדיניות החוץ והביטחון האמריקניים יצאו חוצץ נגד הקמת המדינה היהודית.

נימוקיהם הרשמיים (נוסף על הנימות האנטישמיות שרווחו במחלקת המדינה ובממסד הביטחוני והמודיעיני) היו דומים מאוד לטיעונים של וושינגטון נגד העצמאות הכורדית, דהיינו שהדבר יערער את יציבות האזור. אז כן עכשיו, גם לנפט תפקיד בעמדה של ארה"ב: בזמנו חששו הפקידים האמריקנים שתמיכה במדינה היהודית תסכן את אספקת הנפט הערבי החיונית לאמריקה ואת יחסיה עם העולם הערבי בכלל, והפעם אמריקה חוששת שכוונת הכורדים לשלוט בכירכוכ, אחד ממחוזות הנפט העיקריים בעיראק, תפגע בסיכויי הקשרים הטובים שהיא מטפחת עם ממשלת בגדד, כולל ענייני הנפט.

וושינגטון מנסה לשכנע את הכורדים שהיא בסך הכל מבקשת מהם "לדחות" את הכרזת העצמאות למועד נוח יותר, ואילו אז, ב־1948, התכוון הממשל האמריקני, בעידוד משרד החוץ הבריטי, לבטל את הקמת המדינה על ידי כינון משטר נאמנות בינלאומי בארץ ישראל. גם האו"ם מנסה לשכנע את הכורדים להסתפק בהצעת פשרה, שלפיה "תידחה" עצמאותם תמורת הענקת כל מיני זכויות והטבות, במסגרת עיראק מאוחדת. גם ב־1948 האו"ם היה פעיל, כאשר הרוזן ברנדוט הציע לקרוע מישראל את הנגב ואת ירושלים.

בעוד התנגדותן של איראן, עיראק וטורקיה - שגם להן מיעוטים כורדיים גדולים - להקמת כורדיסטן עצמאית שקופה, קשה יותר להצדיק את העמדה שנוקט הממשל האמריקני. וושינגטון טוענת שהכרזת העצמאות הכורדית פוגעת כביכול במלחמה בדאעש, אך ה"פשמרגה", הצבא הכורדי, שואף לסלק את דעאש מהאדמות שכורדיסטן רוצה להחזיק בהן. אינטרס זה יהיה תקף ביתר שאת אחרי כינון עצמאותה.

נוסף על ההיבט המוסרי, קשה שלא לתמוה על הטעות שמכתיבה את העמדה האמריקנית הנוכחית, כלומר שמניעת העצמאות הכורדית ושמירה על אחדות המדינה העיראקית המלאכותית יבטיחו את השפעתה של וושינגטון באזור, כשבפועל איראן היא ששולטת יותר ויותר במערכה. כמו אז לגבי ישראל, גם עכשיו נשקפת למדינה החדשה, אם תקום, אלימות מיומה הראשון. אז היו אלה מדינות ערב, הפעם זו ממשלת עיראק ואולי איראן וטורקיה.

שני אישים שמו אז את כל המזימות הנ"ל לאל - דוד בן־גוריון, שהבין שהיתה זאת שעת כושר לעם היהודי שלא תחזור, והנשיא טרומן, שחרף עמדת רוב יועציו החליט להכיר במדינת ישראל מייד עם הכרזת עצמאותה. האם מסעוד ברזאני, הנשיא הלא מוכתר של חבל כורדיסטן, והנשיא טראמפ ילכו בעקבותיהם?