כפייה לא מובילה לחיי שיתוף

מה הפך את ארה"ב להצלחה כלכלית מסחררת, אם לא הגיוון האתני שבה? כשאדם סמית' כתב באמצע המאה ה־18 שארה"ב צפויה להיות עשירה יותר מבריטניה הגדולה, זה נראה היה מופרך, אבל לא למי שעיניו בראשו. כשאירופה נאבקה על טוהר הגזע, מעבר לאוקיינוס גיבשו הסדרים לחיים משותפים, תוך הקפדה על חופש הבחירה של האזרחים בחייהם הקהילתיים והאישיים.

בן־גוריון ניסה לקבוע אופי למדינת ישראל, אך עם הרבה פחות סובלנות לחיים הקהילתיים ולביטוי האישי של האזרחים. מאז ועד היום, במינונים שונים, אנחנו מנסים לכפות קווי מתאר לחיים המשותפים, מבלי לכבד חיים שונים. חרדים, דתיים, חילונים, ערבים, מזרחים, אשכנזים, רוסים, אתיופים ועוד, לא מקבלים את הזכות לחיות את חייהם ונאלצים לתבוע את מקומם על חשבון הזולת.

חופש הדת, חופש הפולחן, חופש העיסוק וזכות הקניין נרמסים ברגל גסה בשם זכויות מיעוטים. אלא שאי אפשר להשיג חופש בכפייה, וכל עוד החופש לא יוכר כערך, החיים עבור מיעוטים בארץ יהיו בלתי נסבלים. "זכויות האדם", כך נדמה, הוא שם הקוד שבאמצעותו עוקפים את זכויות האזרח.

כפי שאפשר ללמוד מההיסטוריה של ארה"ב, ולא רק ממנה, הגיוון אינו בעיה – הוא הפתרון. חברה הומוגנית סובלנית מאוד לכפייה ולשחיתות, אך ככל שהחברה מגוונת יותר החופש הופך להכרח. נפוטיזם ואפילו שחיתות חמורה יותר בחברה הומוגנית מקובלים יותר על מי שחש שהם משחקים לידיו. לכן קהילות מקבלות בסובלנות שחיתות של מנהיגיהן.

אלא שהניסיונות לייצר כור היתוך ישראלי, שממנו ייוולד ישראלי חדש, סטנדרטי, עלו בתוהו. כעת ברור שאי אפשר לכפות גיוס לצבא על כל הישראלים. אי אפשר לכפות חילוניות על דתיים ואי אפשר לכפות דתיות על חילונים. אי אפשר לייהד את הערבים, אי אפשר לדכא את היזמים או לסגור את השווקים.

ההטרוגניות המבורכת תביא אותנו להבנה שחיי הכפייה אינם אפשריים עוד. תעשיינים יצטרכו להתחרות עם העולם, קרטלים יצטרכו להישבר והממשלה תצטרך למשוך ידיה מניהול חברות. ממשלה שמפעילה תחבורה ציבורית מחויבת לשמירה על אופייה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. כשאל על היתה חברה ממשלתית היה ברור שהיא מנועה מלטוס בשבת, וגם אוטובוס ציבורי מנוע מכך. זו לא כפייה, זו חובת הממשלה.

הצעדים הבאים צריכים להיות שחרור מערכת החינוך מכפיית תוכני לימוד; שחרור המדינה מהתחבורה הציבורית; פתיחת השוק לתחרות; פירוק מונופול העובדים; כיבוד חופש העיסוק וחופש הפולחן; צמצום הקצבאות המכתיבות אורח חיים מסוים לאזרחים – קצבאות המעודדות אבטלה, קצבאות המעודדות אי עבודה של חרדים ואחרים.

העיקרון ברור – כפייה תוביל לאלימות, לא לחיים משותפים. הדה לגיטימציה לאורח החיים החרדי, הפחד מהערבים, ההיסטריה מההדתה – אלו אינם מבטאים כמיהה לחופש, אלא ניסיונות לדחוק אותנו חזרה אל כור ההיתוך הכושל והמסוכן. אלה המדברים על "זכויות אדם" אמורים להילחם על זכותו של יהודי להתפלל בהר הבית, על זכותו של חרדי לחיות את חייו ועל זכותו של ערבי להיות חלק ממדינת ישראל.