באהבה ובמילה טובה

השבוע ימלאו בתי הכנסת אדם; נשים וגברים, ליטאים וחסידים, אשכנזים ומזרחיים, כיפות שחורות וסרוגות, צבעוניות ושקופות, ומגבעות ושביסים בשלל סגנונות. כולם יבואו להתנער מאבק ייאוש ושגרה, להתרגש מקול שופר, לפתוח את סגור ליבם ולעבור כבני מרון ביום הדין, ובעיקר - כדי לערוך חשבון נפש פנימי וממשי בסופה של שנה, לקוות טוב ולהתפלל לטוב לקראת שנה חדשה.

זה לצד זה הם יעמדו, יאמרו אותן תפילות ויכוונו את אותן הכוונות. אתמול היו יריבים. בני פלוגתא ששלפו ציפורניים איש כנגד רעהו, התעמתו והעלילו, השמיצו והפריחו סיסמאות, יצרו כותרות והוציאו דיבה. פוליטיקה, כלכלה, ספורט או תרבות - לצערנו, בכל תחום שולטים יצרים וכספים ומלחמות של אגו וקנאה. זאבי הטרף מביניהם, אשר על המקלדת, בוודאי הקצינו והקציפו בלהטוטי מילים, כדי להדק ולחזק אחיזת איש בצוואר אחיו. לא ממש נופתע ביום הכיפורים, כאשר נשמע אותם מתוודים פעם ועוד פעם "על חטא שחטאנו בביטוי שפתיים... בדיבור פה... בטומאת שפתיים... בלשון הרע". הימים הנוראים אכן מזכירים שברוב הפעמים זה היה ממש מיותר ושבהחלט אפשר גם אחרת. השאלה היא רק טווח תוקפו של הזיכרון הזה.

בעוד חודש נציין י"ג שנים לפטירתו של היוצר, הזמר והפזמונאי האהוב עוזי חיטמן ז"ל. באחד משיריו ביטא תחושת החמצה וכאב, בין השאר אולי בגלל אותה מציאות מתסכלת, שללא ספק רצוי וכדאי היה למתֵן או למנוע במחשבה תחילה: "מאיפה ניקח את השכל לטפס ולעלות למעלה, להיות את כל מה שהיינו, כדי שיהיה גם מחר. באהבה ובמילה טובה. באהבה ובמילה טובה".

כל אחד תולה תקוות במעגל חיים המתחדש מדי ראש השנה. כל אדם רוקם תוכניות. שאיפותיו נעלות, החלטותיו נחרצות, חשבון הנפש שלו אמיתי וכל משבצת בלוח השנה הנקי מייצגת חלום עתידי. ההגדרה "ראש השנה" לא מופיעה בתורה. על פי המקרא, זהו "יום תרועה". מה בכל זאת מעמדו של היום? האם זהו יום הולדת חגיגי שכולו שירה ושמחה, או שהוא נושא אופי ואווירה של תחנונים וחרדת ימי הדין? האם נדגיש בו את התחדשות מעגל השנה, או שנדרשות מאיתנו מידות האיפוק והאימה של מי שממתין להכרעת דינו; "... מי יישפל ומי ירום"?

התשובה מורכבת. משורר תהלים הגדיר זאת בשתי מילים תמציתיות ומדויקות: "וְגִילוּ בִּרְעָדָה". גם וגם. מצד אחד, מצווה לשמוח, לאכול ולשתות וללבוש בגדי חג, ומאידך; "מי יצדק לפניך בדין... מי יִשָפֵל ומי ירום".

את הצעקה, את הכאב ואת הגעגוע העמוק אל ימים ואל מציאות נוחה וטובה יותר מבטא קול השופר. אם נשים לב, נמצא שלעולם לפני התרועה - אותו קול שבר מרוסק ומרטיט לבבות הבוקע מן השופר - וגם אחריה, יש "תקיעה". פשוטה, ישרה ושלמה. הזעזוע של התרועה אינו מטרה בפני עצמה. ראש השנה הוא לא יום של ייאוש או דכדוך. לפני הכל, הוא יום חג. התקיעה הגדולה בסוף היום כבר מושלמת וארוכה יותר ומבטאת את התקווה הכללית, בלשונה של נעמי שמר: "שיפה ושונה תהא השנה, אשר מתחילה לה היום".

הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית "אמונה"