מה שמתרחש בדובאי מזכיר לנו שוב כי אחרי שהקיר מתמוטט תמיד צצים ה"מומחים", שטוענים כי "הכתובת היתה על הקיר". הכותרות בתקשורת העולמית מרבות בתיאורי בועת הפאר, ממונפת ההלוואות, שנבנתה במדבר. ולחיזוק הניגודיות בין הבועה למציאות העגומה - מתלווה לכתבה, בדרך כלל, גם תמונת גמל אדיש על רקע גורד שחקים מהמם או פרויקט דומה. רק לפני כשלושה שבועות התקיים בלונדון כנס כלכלי שאורגן על ידי המרכז הפיננסי הבינלאומי של דובאי (DIFC) בהשתתפות בנקאים בכירים. שר המסחר הבריטי הצהיר ש"לונדון ודובאי הן שותפות טבעיות", ועיקר הדיון נסב על "ההזדמנויות בעולם שאחרי המשבר". ואם כבר מדברים על גמלים, אי אפשר להתעלם בהקשר זה מהמשל הבדואי הידוע: "הגמל אינו רואה את הדבשת שלו". המערב אינו חש בבועה שסביבו. דובאי, כמו יתר אמירויות המפרץ, נשלטת על ידי משפחת האמיר הענפה. חברות הענק הן כולן "ממשלתיות", כלומר שייכות למשפחה. החלטות לא מתקבלות בהכרח משיקולים כלכליים ומבוססות במקרים רבים על "חזונו" של האמיר, שמיושם בשטח דרך מבוך האינטריגות בין המוני הנסיכים. חברת האחזקות ה"ממשלתית" היא המשפחה, והמשפחה היא המדינה. כאשר העסק נופל, מתמוטטת "המדינה". בקצה השני של העולם, במדבר נבדה שבארה"ב, נבנה לפני כ-70 שנה נווה מדבר אחר - לאס וגאס, דומה בגודלו ובחום הלוהט שלו לדובאי. ללאס וגאס אין נפט, אך היא נבנתה במשך השנים בידי מאות ואלפי יזמים פרטיים גדולים וקטנים. ממשלת ארה"ב לא השקיעה ולא בנתה את עיר ההימורים. את הסיכון לקחו על עצמם יזמים. כאשר יזם בונה קזינו חדש, מפואר וקיטשי יותר ממתחריו, הוא עושה זאת לאחר שבחן ובדק היטב את השוק. גם הוא יכול לטעות ולא לשרוד את התחרות הקשה, אבל אם העסק מתמוטט זו בעיה של היזמים, לא של המדינה. מנגנון שוק תחרותי מסוג זה לא קיים בדובאי. בדיקטטורה השליט קובע ולא השוק. הנסיך אינו בהכרח היזם המוצלח, אבל הוא נסיך. כאשר עסק מתמוטט בלאס וגאס הקפיטליסטית, קרוב לוודאי שיצוץ יזם אחר שירכוש אותו במחיר מציאה, יחדש או ישנה אסטרטגיה עסקית, ויקים על חורבותיו עסק חדש. כאשר חברת ההשקעות של דובאי מתמוטטת - המועמד לרכישה הוא נסיך אחר, אולי מאבו דאבי השכנה. ספק אם איש עסקים חיצוני אמיתי ישקיע במדינת שבט לא חופשית, אלא אם ח-ב-ר ל"קומבינה" עם נסיך מקומי. למרבה הצער, מדינות המערב נמצאות בתהליך מתמשך של נטישת הקפיטליזם התחרותי שהביא לשגשוג ולעושר במערב. המערב "הנאור" מאמץ בזחילה איטית את המודל של דובאי: את תפקיד האמיר ממלאים הממשלות והממסדים הפוליטיים. כאשר ממשלת ארה"ב מנהלת את תאגידי המשכנתאות הגדולים פאני ופראדי; מלאימה, למעשה, בנקים ענקיים, ואת יצרנית הרכב הגדולה ואת חברת הביטוח הענקית - במוקדם או במאוחר ימונו לתפקידי ניהול "נסיכים" פוליטיים ולא אנשי עסקים. כאשר המדינה המערבית אינה מאפשרת לעסקים כושלים לפנות את מקומם למוצלחים יותר, כשהיא מכתיבה לבנקים למשכנתאות למי להעניק הלוואות, מטפחת מונופולים בחסות הממשלות, "תומכת", ו"מעודדת" עסקים וסקטורים שהפוליטיקאים חפצים ביקרם - מתפתחת בועה עסקית. כאשר יגיע יום הפיצוץ, תתמוטט כלכלת המדינה. למימון מדיניות זו לוקחות ממשלות המערב הלוואות "בלי חשבון", בדומה לחברת האחזקות של דובאי, כאשר לאף אחד אין תסריט סביר כיצד ייפרעו החובות. הכתובות כבר מזמן על הקיר. הכותב הוא בעל האתר "קו ישר" המציג מודל כלכלי חלופי למדינת ישראל