קצינים ומחנכים

לאחרונה יזם שר החינוך, גדעון סער, תוכנית לפתיחת שערי בתי הספר בפני קציני צה"ל, שאמורים לעודד את תלמידי התיכון להתנדב לשירות קרבי. תוכנית זו לא נולדה בחלל ריק, כידוע, אלא מתוך הכרה בשירות הצבאי כחובה לאומית. בני ה-18 בחברה הישראלית נדרשו מאז ומתמיד, כל אחד בתורו, למלא את חובתו לצה"ל ומכך לחברה כולה. בחוזה שבין האזרח הישראלי לבין המדינה, השירות בצה"ל הוא נדבך מרכזי ובסיסי. לא לחינם הפך ברבות השנים לבבת עינו של עם ישראל.

ולמרות זאת, הולך ערך השירות ומאבד מתוקפו. לאחר שמפרישים מהמחזור את בני הנוער הערבים ואת בני הנוער החרדים, נותר צה"ל רק עם כ-60 אחוזים מבני ה-18 המועמדים לשירות. מתוכם 20 אחוזים לא מתגייסים, ומתוך אלה שכן מתגייסים, 20 אחוזים אינם מסיימים את שירותם. ולא פחות חשוב הוא הנתון הבא - חלקן של קבוצות גדולות, דווקא מעילית החברה הישראלית, הולך ומתמעט בשורות החילות הקרביים.

תוכניתו של השר סער מעוררת התנגדות קולנית, העולה גם מקרב מי שמסכימים כי השירות בצה"ל הוא ערך מכונן שאסור לפגוע בו, ומאחורי ההתנגדות לא מבצבץ ערעור חבוי על עצם הרעיון של שירות קרבי בצה"ל (אם כן, לטיפוסים כאלה אין טעם לטרוח לענות). אשר על כן, ראוי להתמודד עם הטענה.

עיקר הטענה נגד שיתוף קצינים בבתי הספר נעוץ במחשבה כי מוסד זה אינו המקום המתאים לחנך למיליטריזם אלא דווקא לעודד להומניזם. כמו כן, המתנגדים אומרים שזמנו של הצבא בוא יבוא ואל לנו להקדים את המאוחר. לדבריהם, התלמידים רואים מדים בכל מקום ואין צורך שיפגשו בהם גם בתוך בית הספר, ובכלל - אין זה תפקידה של מערכת החינוך לדאוג למילוי שורותיו של הצבא.

אם הסכמנו שהשירות הצבאי הוא לא רק חובה אזרחית אלא גם שליחות חברתית, ואפילו ערך ציוני, עולה השאלה הבאה: איזו מערכת אמורה לטפל בבעיה ערכית, אם תיווצר? הרי כל משימה לאומית מחייבת הכשרת לבבות והכוונה מוקדמת של האנרגיות שאמורות לבצע את המשימה, ואחת המשימות הלאומיות החשובות ביותר שאנו מטילים על הדורות הבאים היא שמירה על המדינה, שהוקמה בתוך סערת קרב שלא נרגעה מאז ולו ליום אחד.

יהיה זה מלאכותי לצפות ממערכת החינוך שלא לזהם את אצבעות ההומניזם העדינות שלה בטבילה בעניין ה"מיליטריזם" ועדיין להניח ששורות הצבא יתמלאו מאליהן בזכות כוח עליון.

אדרבה, עידוד השירות הקרבי הוא ערך חינוכי מהמעלה הראשונה, ואין מקום מתאים לו יותר מאשר בין כותלי בית הספר. עידוד לשירות קרבי הוא עידוד להתנדבות, למנהיגות, לאחריות, לסולידריות, לערבות הדדית ולמימוש עצמי. כולנו מייחלים ליום שבו נוכל להפקיד את שמירת ביטחוננו בידי קבלן משנה ולהתפנות רק לחוכמה ולדעת. עד אז נמשיך להכין כל בוגר למימוש מחויבותו כלפי המדינה, ולחנכו לא להתחמק ממילוי תפקידו בשרשרת הדורות.

הכותב הוא מנכ"ל משרד החינוך לשעבר